התגובה הנכונה להתנהגות שלילית של הילדים
כשהילדים מפריעים ומשתוללים, ברוב המקרים אנחנו נותנים התייחסות רבה מדי - מאיימים, כועסים, מסבירים ומפצירים, ובכך בעצם מאירים את ההתנהגות הבלתי ראויה
נניח שאנחנו צריכים להגיע למקום כלשהו. מתארגנים ויוצאים לדרך, הולכים, מבינים שהסתבכנו, טעינו, וכנראה לא נצליח להגיע היום. בלית ברירה, חוזרים הביתה ומחליטים לנסות שוב מחר. מגיע מחר. שוב יוצאים לאותה דרך שבה הלכנו אתמול. הולכים, וכמובן ששוב טועים, מסתבכים ולא מגיעים. פעם נוספת חוזרים הביתה, ומחליטים להמשיך לנסות מחר. למחרת, חוזרים בדיוק על אותה דרך מוטעית, וכמובן שמסתבכים ולא מצליחים להגיע.
מה דעתכם? יכול לקרות דבר כזה? רוב הסיכויים שלא. רוב הסיכויים שבהסתבכות הראשונה נעלה על הטעות, וכבר ביום המחרת נחפש ונאתר דרך אחרת, חדשה, שתביא אותנו ליעד בבטחה ובהצלחה. אלא שמסתבר שדווקא בדרך המשמעותית והחשובה בחיינו, בהורות, אנחנו מתנהלים בדיוק כך.
הרגעים הפחות מחוייכים בהורות:
"כמה פעמים צריך להגיד לך?", "תגיד לי, אני מדברת עברית או סינית שאתה לא מבין אותי?", "אלף פעמים אמרתי לך", "נמאס לי לדבר כל כך הרבה", "זו הפעם האחרונה שאני מזהיר אותך". נשמע מוכר? איך קורה שעם הילדים אנחנו ממשיכים ללכת באותו השביל ובאותה הדרך, למרות שאנחנו רואים בבירור שאף אחד מהם לא מוביל לתוצאות המיוחלות? איך זה יכול להיות שאנחנו נואמים, מדברים, מפצירים, משכנעים, מטיפים, מאיימים, מתחננים, צועקים, כועסים, ולמרות שאין שינוי, ממשיכים לעשות זאת שוב ושוב?
גם בהורות האור גובר על החושך
חג החנוכה הוא חג האור. ניצחון האור על החושך, וכמו בחנוכה, גם בהורות האור גובר על החושך, אלא שכאן אין מכבים ויוונים. כאן יש רק אותנו, ההורים. אנחנו האור והחושך. אנחנו מגדלור אור ענק שמאיר או מחשיך את ההתנהגות של ילדנו.
קראו עוד:
מה קורה כשאתם סוחבים את התיק של הילד
מה השם של הילד אומר על ההורים?
7 קלישאות ההורות שעדיף להימנע מהן
אנחנו אלה שמנווטים את הדרך ומחליטים איזו התנהגות תואר ותישאר בבית, ואיזו התנהגות תישאר מחוץ לבית, בחושך. אנחנו זרקורים של אור וכל התנהגות של ילדנו מתוגמלת על ידינו ב"אור" או ב"חושך". אנחנו עושים זאת גם מבלי לייחס לכך חשיבות או לתת על זה את הדעת.
אור - התייחסות רחבה ותשומת לב, שבאות לידי ביטוי בשיחה, נאומים, חיזוקים, עידוד, מילים טובות, הסברים. חושך - התייחסות קצרה ועניינית.
קורה לא מעט שאנחנו מתבלבלים, ובטעות נותנים את מלוא האור דווקא להתנהגות אותה אנו רוצים להוקיע ולהוציא מהבית. כשהילדים מפריעים, משתוללים ולא מקשיבים, ברוב הפעמים שם אנחנו נותנים הרבה "אור", שם אנחנו נואמים, מדברים, מאיימים, כועסים, מסבירים ומפצירים, ובכך בעצם עושים את ההיפך - מאירים את ההתנהגות הבלתי ראויה, דבר שעלול לגרום לילד לחזור עליה כדי לקבל שוב את מנת האור, והנה לכם טעות הניווט הראשונה בדרך.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
עלינו לדאוג שההתנהגות מפריעה, אותה אנחנו רוצים להוקיע ולהוציא מחוץ לבית, תישאר בחושך, ותזכה לתגובה קצרה ועניינית כלפי הילד. משהו בסגנון: "לקחתי את המכונית כי העפת אותה באוויר. אנחנו לא משליכים חפצים. זה מסוכן". אופציה נוספת - "אני מבין שסיימת לאכול, כי אתה זורק אוכל על הריצפה, אז אני אפנה לך את הצלחת".
ילדים לומדים ומבינים מעשים
"האירו, הדליקו, נרות חנוכה רבים". כל התנהגות חיובית היא נר דולק שמאיר את הילד. כל התנהגות שאנחנו רוצה להעצים, להאדיר ולהשאיר בבית, תקבל את מלוא האור: הרבה מלל, עידוד, מילים טובות, נספר לאבא/אמא/סבא/סבתא/שכנים/דודים ועוד. נפנה את הזרקור לעבר ההתנהגות החיובית ואליה נשלח את האור, לה ניתן את מלוא תשומת הלב והעידוד.
"הדליקו" את הבית. תנו מקום רחב ומואר לתרומה, לנדיבות, לנתינה, לעזרה ולאכפתיות של הילד. אל תתנו מקום להתנהגות המפריעה. אל תאירו אותה. תשאירו אותה בעלטה, תהיו קצרים, ענייניים והחלטיים.
והמשיכו הלאה, בדרך הנכונה - לטוב, לחיובי, למוצלח.
הכותבת היא מומחית להורות ומנהלת יחידת הגנים במכון אדלר
לפנייה לכתב/ת 
