המקלות שהורים שמים לעצמם בגלגלים
מתערבים במריבות של הילדים, נותנים להם ממתקים כדי שלא יבכו ואומרים "לא קרה כלום". קיבצנו עשרה דברים שהורים עושים "על אוטומט", וכדאי להימנע מהם
אנחנו רוצים שיהיה טוב לילדים, אבל לפעמים עושים עבורם דברים שהם יכולים לעשות לבד, מגיבים בדרך שעלולה לגרום להם להפסיק לשתף ולא שמים לב להתנהגות שלנו. קיבצנו עשר פעולות שכדאי להתחיל לשים לב אליהן יותר כשאתם עושים אותן.
ליאת קרן, פסיכותרפיסטית לילדים ונוער ומטפלת משפחתית:
1. עושים הכל עבורם
להורים יש לעיתים נטייה לעשות דברים עבור הילדים. זה ברור כשהם תינוקות, אך יש שממשיכים גם כשהילדים גדלים ומסוגלים לעשות דברים בעצמם, אם בשל לחץ זמן, נוחות או פינוק. הבעיה נוצרת כשמגיע הרגע שבו יש כבר ציפיה לעצמאות אך הילד, שהתרגל שדברים נעשים עבורו, נמנע מלהתקדם לעברה.
בשלב זה התסכול של שני הצדדים עולה - ההורה חושב שהגיע הזמן שהילד יהיה עצמאי ויוריד ממנו מטלות מעיקות ואילו הילד מוחה על ההרעה בתנאים ועל הלחץ לשינוי ממה שהיה רגיל אליו.
מה עושים? גם אם הדרך לעצמאות רצופה מצבי תסכול, הרי שצליחתם מביאה עמה גאווה ותחושת הצלחה ומסוגלות
2. מושיבים את הילדים מול מסכים
הרבה הורים מציינים בבדיחות שהמסכים הם "הבייביסיטר" של הדור החדש. יש נוחות מסויימת בלהושיב פעוט חסר שקט מול מסך. זה מרתק אותו, מעסיק אותו, וההורה פנוי לעשות דברים אחרים.
מה עושים? מה שנראה לכם כמבוגרים משעמם הוא בבחינת חידוש גמור לפעוטות. הניחו לסקרנות הטבעית שלהם לגלות עולם. פעוטות לא צריכים מסך. הם יכולים להביט בחלון, באקווריום ובאנשים שבחדר. דאגו שיהיה להם מרחב מוגן בו יוכלו לנוע בבטחה, לגעת, ליצור ולפתח את תחושת המסוגלות שלהם.
3. נותנים ממתקים כדי שלא יבכו
כשהפה עסוק בבכי נראה שהפתרון המתאים הוא להעסיק את הפה במשהו אחר ורצוי מתוק, שימתיק את המצב ואולי אפילו יעלה חיוך. העניין הוא שלטווח הארוך נוצרת התנייה ברורה של משהו מתוק כמנחם והתנייה זו נשארת גם כשהקטנים הופכים גדולים וממשיכים זאת עצמאית.
מה עושים? ככל שהילדים קטנים יותר כך הם נוטים יותר לבכי, זו דרך תקשורת עבורם להביע מצוקה או חוסר שביעות רצון. נסו לזהות את מקור הקושי ולומר להם מה אתם מבינים שעובר עליהם. למשל "אני רואה שאתה מתוסכל שיובל לקח לך את המשחק, בוא נמצא פתרון" או "אני מבין שאתה רעב, האוכל מתחמם ותכף נשב לאכול".
ממתקים לא באמת פותרים בעיה, בטח לא בעיית תקשורת או בעייה רגשית, ולכן עדיף לנטוע יסודות לזיהוי רגשות ופתרון בעיות בדרכים אחרות כבר מגיל צעיר. ומשהו מתוק? אפשר כמובן, אך בלי קשר לנחמה.
שירי בכר, מנחת הורים ומנחה:
4. מתערבים במריבות
מריבות אחים, כנראה אחד מהתסכולים השכיחים, וכמה היינו רוצים שזה ייפסק, כי מעבר למהומה, משאת ליבנו שהם יסתדרו מעולה. במבחן המציאות זה בלתי נמנע, כי בכל מערכת יחסים יש גם קונפליקטים לצד רגעי שלום, מה גם שהם רבים על אותו רכוש ("עכשיו אני על הטלוויזיה", "תחזירי לי את השלט" ו"קודם אני באמבטיה") ועל תשומת הלב של ההורים.
אנחנו מתערבים כדי להפסיק את המהומה ולהשכין שלום, למרות שבפועל ההתערבות שלנו בדרך כלל מחריפה את המריבה. אין לנו מושג מה באמת קורה שם, ובטווח הארוך זו התערבות שיכולה להניב עוינות מתמשכת ביניהם, כי משתמע ממנה שהם פשוט לא מסוגלים להסתדר לבד.
מה עושים? הדרך היחידה ללמד אותם להסתדר יחד, היא להפסיק להתערב. תצהירו על הכוונה שלכם, תגידו שאתם סומכים שיסתדרו גם בלעדיכם, תחמיאו על רגעי השלום והחברות, והמריבות יתמעטו משמעותית.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
5. לא מוכנים לקחת בייביסיטר
ברור שהילדים הם החיים שלנו. אנחנו אוהבים אותם אהבת נפש ונעשה הכל למענם. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לעשות גם למעננו. וכן, אנחנו צריכים גם זמן לבד, ביחד או לחוד, וזה לא כמו לבלות עם הילדים, כי בילוי עם הילדים הוא סביבם ועבורם.
הזמן שלנו עבורנו מטעין מצברים, מאוורר, משמח, מוריד את מפלס המתח והעצבים, והזמן הזוגי משמעותי לזוגיות שלנו. אגב, לאורך זמן זה מודל של יחסים מעולה עבור הילדים שלנו.
מה עושים? נכון שפשוט יותר לשחרר כשיש סבא/סבתא/דודה/אחיינים בתמונה ואפשר להיעזר, אבל חשוב להסתייע גם כשאין קרוב משפחה בנמצא. נכון שלא תמיד פשוט למצוא, קצת מדאיג ועוד הוצאה, אבל כמו כל השינויים שההורות מזמנת זה גם עניין של החלטה, ואין ספק שהיא מצדיקה את המאמץ.
6. מכינים שיעורים
חשוב לנו שהם ילמדו, יגלו עצמאות וישקיעו, אבל במסגרת המאמצים שלנו לעודד אותם לעשות מאמץ, קורה שאנחנו פולשים לטריטוריות לא לנו, כמו להכין להם שיעורים שהם אמורים להכין לבד. בגילאים הצעירים הם צריכים יותר את עזרתנו, אבל גם בשלבים בהם הם יכולים לבד, אנחנו מתקשים לפעמים לשחרר.
מה עושים? הדרך היחידה להקנות להם הרגלי למידה נכונים היא לשנות מערך ציפיות והרגלים. אם יש קושי לימודי ספציפי, בוודאי שתעזרו יותר. אם מתקשים במקצוע כזה או אחר, אתם תשמחו לסייע ולהיות יותר בתמונה, אבל היכן שאפשר, חשוב לשחרר.
דברו איתם, תאמרו שאתם סומכים שיכולים לבד, תבקשו לראות מדי פעם מה עושים, תעודדו על מגמות שיפור ותזכרו כי רק כשתעשו פחות, הם יעשו יותר.
לגדל ילדים שמאמינים בעצמם:
לימור עורי, מטפלת זוגית ומשפחתית במרכז ד"ר טל:
7. נותנים עצות באופן אוטומטי
אחת הטעויות בשיח עם ילדים היא הנטייה לתת עצות ופתרונות באופן אוטומטי לכל קושי, פנייה או שאלה של הילד. למשל כאשר הילד מספר על מריבה שהייתה עם חבר או כשהילדה שואלת אם כדאי ללכת לצופים או למסיבה. הצורך של הורים רבים לתת פתרון או עצה "טובה וחינוכית" עלול לחבל ביכולת של הילד להתמודד עם אתגרים, לייצר תלות בהורה וכן לעורר מתח בין ההורה והילד.
מה עושים? כאשר הילד מספר על מריבה עם חבר או על כישלון במבחן הוא זקוק בעיקר להקשבה, לתחושה שההורה נוכח ונותן תוקף לרגשותיו ("התאכזבת שלמדת ולא הצלחת במבחן. אני יכול להבין"). כאשר הילד או הילדה מצפים למשל שתציעו להם איזה בגד לבחור, זוהי הזדמנות עבורם לגלות את העדפות שלהם, ללמוד להתלבט ולהחליט באופן עצמאי.
חשוב להתבונן עד כמה דפוס השיח שלנו עם ילדינו ניזון מההורות שאנו חווינו בילדותנו, עד כמה אנו מפחדים שילדינו יטעו ומאמינים שאנו תמיד יודעים מהי הדרך הנכונה עבורם.
קראו עוד:
צמודים לנייד? זו ההשפעה על הילדים
תמונה אחת שתאתגר את המשפחה שלכם
8. אומרים לילד "לא קרה כלום"
הילד בוכה, אינו מרוצה או קיבל מכה - האם לעבור מיד לדבר הבא או להישאר בחוויה? נראה כי רובנו משתמשים במידה זו או אחרת בביטוי "לא קרה כלום" עם ילדינו. למשל, כאשר ילדנו נופל בגן המשחקים ובוכה או כשחבר דוחף אותו במהלך משחק והוא נעלב.
מתוך רצון לחשל את הילד או פשוט ללמד אותו לא לעשות עניין מכל דבר פעוט, מגיב ההורה בביטול רגשותיו של הילד. כך הילד לומד להדחיק את העצב ולנסות להתאים את עצמו לציפייה ההורית על מנת לא לחוש בושה. כאשר תגובות כאלו חוזרות על עצמן הילד עלול לחוש שאין מקום למצוקה שלו ויפסיק לשתף את ההורה.
מה עושים? בשלב הראשון עליכם להבחין האם אתם נוטים להשתמש בתגובות שאינן נותנות מקום לרגשות לא נעימים להופיע, כמו - "קדימה, הכל בסדר תמשיך".
ברגעים של בכי ממכה, עלבון מחבר או תסכול, הילד זקוק להורה על מנת שיאשר את החוויה שלו. למשל - "אני רואה שנבהלת מהכלב שקפץ עלייך" או "אני רואה שנפלת, חמוד, תראה לי מה עם הרגל. כואב לך?"
הנוכחות ההורית הקרובה מאפשרת לילד להתחבר לאירוע ולרגשותיו, וכך ולחוש ביטחון והקלה. לרוב, ההכרה ברגשותיו והשהייה ב"מרחב בטוח עם ההורה", לו רק לרגע, גורמת לו לחזור אל מגרש המשחקים.
הדס שמואל, מטפלת באמצעות מוסיקה (MA), מומחית בהתפתחות ילדים (B.ED חינוך מיוחד):
9. לא מכניסים בלו"ז עשר דקות לכל ילד
"מה כבר ביקשתי, עשר דקות לעצמי?" אומרת לי אם מותשת בפגישה וממשיכה לספר כמה הילד שלה נצמד אליה ולא משחרר אותה, ואני חושבת לעצמי כמה פעמים כבר שמעתי את אותה התלונה בגרסאות שונות.
ילד זקוק להוריו שיראו אותו ודרכם הוא לומד על העולם, מבוגרים רוצים שיראו אותם על מנת לקבל תוקף לנוכחותם, לכן ככל שיש פחות נראות על ידי הסביבה הקרובה, יש צורך גדול יותר בשימוש ברשתות החברתיות לשם סיפוק הנראות.
מה עושים? לפני שאתם מבקשים זמן לעצמכם, תנו זמן מכם. עשר דקות איכותיות לכל ילד ביום, ללא הפרעות, יעשו את העבודה. ספר או משחק הם אמצעי מצוין להשגת המטרה, שכן יש בהם יכולת התארגנות מובנת של התחלה, אמצע וסוף.
כדאי גם להכין את הילד לבוא הזמן המוקדש רק לו וליזום נראות ספונטנית גם בזמן פעולות יומיומיות, למשל האם שוטפת כלים, הילד מתקרב והיא אומרת לו "ראיתי שבנית בלגו ועכשיו הגעת אליי".
10. לא חושפים בפני הילדים את חיי החברה שלהם
הורים רבים מצביעים על קושי חברתי של הילד - מתקשה להשתתף במסיבות יום הולדת, לא מבקר או מזמין חברים ונמצא לבד בהפסקה. כשאני שואלת הורים עד כמה הם דומים או שונים מהילד, הורים רבים מגלים כי הם משליכים על הילד משהו מילדותם או שלא שמו לב כמה הם דומים וכי זה מה שלמד.
מה עושים? רוצים ילד חברתי - היו הורים חברתיים ראשית. שימו לב האם במגרש המשחקים העיניים על הילד או במסכים, שימו לב אם הוא ראה אתכם מזמינים חברים, משוחחים בטלפון, מבקרים וכן האם הוא היה עד לא רק למריבות שלכם, אלא גם לאופן בו פתרתם קונפליקט.
לפנייה לכתב/ת 
