הנערות שלא מצפות לשום דבר מהחיים

פגשתי אותן לסדנת כתיבה בהוסטל שבו הן חיות, הוסטל לנערות שלא הצליחו למצוא את עצמן בשום פנימייה עד היום, בשום משפחת אומנה. הן עברו כל חייהן ממוסד למוסד, כשהדמויות המטפלות בהן מתחלפות בערך כל שנה. אף אחד מהאנשים שמטפלים בהן היום (אם בית, מדריכה, מנהלת הוסטל, רכזת), לא יודע איזו ילדה הן היו, איזו פעוטה, איזו תינוקת. אין אדם אחד בעולם שהיה עד להן לאורך כל הדרך.

ועכשיו הן כאן ואומרים להן לקרוא למקום הזה בית, אבל הן יודעות מצוין שהאנשים שאומרים להן את זה, תכף יסיימו את המשמרת ויחזרו לבית האמיתי שלהם. הן יודעות גם שהשעון מתקתק וגיל 18 מתקרב, הגיל שבו יעשו להן מסיבה גדולה בהוסטל, יכינו להן עוגה, יחבקו אותן, יטעינו להן את הרב-קו וישלחו אותן החוצה. רבות מהן לא יגויסו לצבא, לא צברו לאורך השנים כלים אמיתיים לעצמאות הזו, וימצאו את עצמן חוזרות לרחובות, למקומות בהם האופציות הן זנות, אלכוהול, סמים וניצול.

לנסות להפוך חלומות למציאות(צילום: אורית שחר)

נויה (כל השמות בדויים) עברה אונס קבוצתי בגיל 11. הרווחה נכנסה לתמונה, ומאז היא הספיקה לעבור שלוש פנימיות ושתי משפחות אומנה ועכשיו, רק בת 15, הצטרפה להוסטל הזה, האופציה האחרונה.

לנה גידלה שלושה אחים, כי אמה האלכוהוליסטית לא תיפקדה ומישהו היה צריך לדאוג להם לאוכל. היא הייתה רק בת ארבע כשהבינה שאם היא לא תאכיל את התינוק הצורח - אף אחד לא יעשה את זה, ואחר כך אמא שלה נכנסה לעוד הריון ועוד אחד - כל אחד מגבר אחר מתוך הגברים שלנה ראתה שמסתובבים בבית. אחר כך לקחו את האחים למשפחות אומנה, אבל היא היתה כבר בת 13 ואף אחד לא רצה אותה, אז מאז היא נודדת, תכף בת 18.

קראו עוד:

מה עושים כשהמציאות הורסת את התוכניות?

לצאת מהמרוץ למסע משפחתי במזרח

הבת שלי מתלבשת פרובוקטיבי - איך להגיב?

אלה נאנסה על ידי אבא שלה בגיל שמונה והוצאה מהבית. היום היא בת 16 ורוב הזמן היא לא יודעת למזלה מה קרה לה, כי המציאות שלה היא עולם דימיוני מרתק וצבעוני שבראה לעצמה. שם טוב לה ומחבקים אותה ומקשיבים לה. שם יש לה משפחה.

אני שואלת שוב - "מה החלום שלך?" עדיין, שקט ארוך בחדר. אפס חלומות. מאלה הצלחתי להוציא את החלום הראשון במפגש. "כולם אומרים לי שאני מוכשרת בציור, אבל אני מפחדת להצליח. אני לא יכולה לדמיין את זה אפילו".

"מפחדת להצליח"(צילום: אורית שחר)

חשבתי שהמפגש בנושא חלומות הוא הכי כיפי בסדנה, אבל מתברר שעבור הנערות האלה, חלומות זה ממש אזור סכנה. "אני הייתי רוצה להיוולד במשפחה נורמלית", לנה לוחשת בשקט. החלום שלה הוא בעבר, אבל בכל זאת, חלום. יש עם מה לעבוד.

היא יושבת לכתוב את החלום ומספרת על יום שבו היא יוצאת בבוקר, אמא מכינה לה סנדוויצ'ים, אבא אומר לה שיהיה לה יום טוב ונותן לה נשיקה וכולם מאחלים לה בהצלחה במבחן ואומרים לה שהם מאמינים בה. חלום פשוט, מובן מאליו וכל כך בלתי מושג עבור הנערה הזו.

לאט לאט אנחנו מצליחות לשלוף את השאיפות מכל אחת מהבנות. מלקטות חלומות. אוספות אותם לאט ובזהירות. ממש בזהירות, כי היום התברר לי שחלומות זה מאוד מסוכן. אחת רוצה להיות אמא ולתת לילדיה את כל מה שלא קיבלה.

אחרת רוצה להיות ביחידה משטרתית מובחרת ובטוחה שהיא תדע להיות שוטרת קשוחה כשצריך, אבל גם טובה ועוזרת למי שצריך. ונערה אחת מספרת, קצת בחשש, שהיא רוצה בת זוג, שתהיה שם תמיד בשבילה ותתמוך בה, אבל היא לא יכולה לכתוב את זה ואפילו לא לדמיין.

והחדר מתמלא לאט ובזהירות בחלומות גדולים, בשאיפות ענקיות, והן יושבות לכתוב אותם, בכישרון רב, בדיוק, הופכות אותם למציאות. באי הקטן שבנינו לנו כאן בחדר מותר לחלום ולמשך שעתיים אנחנו יכולות כמעט לגעת בהם.

אצלנו בחדר כל החלומות התגשמו.

הכותבת היא מנחת סדנאות כתיבה מרפאת לנערות וצעירים בסיכון, עבור עמותות ועיריות