זו הדרך ללמד ילדים לשחק לבד
האם כדאי להתערב במשחקים של הילדים? למה צריך להגביל מסכים? ואיך להגיב כשהילד עובר כל רגע למשחק אחר? ד"ר גדי און משיב לשאלות של הורים שעלו אחרי תקופה ארוכה בבית עם הילדים
בתור חוקר של תופעת השעמום אני רגיל לקבל פניות מצד הורים ששואלים מה עושים כשמשעמם לילד, כשהוא אומר ש"אין מה לעשות" או כשהוא נשאר יותר מדי זמן דבוק למסך. מה שמרגיש בשגרה כמו טפטוף הפך עם בוא הקורונה לחיינו למבול. זה לא מפתיע. רק לעתים רחוקות הורים מוצאים את עצמם כל כך הרבה ימים ברציפות עם הילדים, ועוד בבית, כשהמסגרות הרגילות סגורות.
כמו שכתבה לי אמא אחת: "אני מרגישה כמו בחופש גדול אינסופי בלי קייטנה". אני מאד מקווה שבקרוב כל אחד מאיתנו יוכל לקבל בחזרה את החיים שלו אבל עד אז הנה כמה שאלות אופייניות שהגיעו לאחרונה.
האם תינוקות משתעממים?
מכיון ששעמום הוא חוויה סובייקטיבית, ותינוקות עדיין לא יכולים לספר מה הם מרגישים, קשה מאד לדעת אם הם משתעממים. הם בוודאי עוברים תהליך של התרגלות, או הביטואציה בשפה מקצועית: כשנחשפים לגירוי שחוזר על עצמו שוב ושוב מתרגלים אליו ונהיים אדישים ומנותקים. באותו אופן שבו כמבוגרים אנחנו מתרגלים לקול תנועת כלי רכב ליד הבית. אחרי קצת זמן זה הופך לרעש-רקע ואנחנו פשוט מפסיקים לשמוע את זה.
התרגלות מאפיינת את פעולת מערכת העצבים שלנו מלידה. כשחושפים תינוקת לבובה חדשה, בהתחלה היא רוצה לראות אותה מקרוב, לגעת בה, לשים אותה בפה. אבל אם תשאירו את הבובה לידה זמן רב, היא תאבד עניין. כדי לחדש את העניין אפשר לגוון את הפעילות עם הבובה, להוסיף צליל (מוסיקה או דיבור), או להניח לה לזמן קצר ולחזור אליה אחר-כך.
איך מלמדים ילד לשחק לבד?
אני מבקש להתייחס קודם למה שאסור לילד לעשות. במיוחד בימים של סגר, כשיש מגבלות קשות על הפעילות של הילדים, כדאי לשקול שוב מה אנחנו אוסרים עליהם. איסורים מתאימים קודם כל במקרים שבהם יש סכנה מוחשית לילד: חשמל חשוף, רצפה רטובה, מדרגות ללא מעקה, סכין מטבח חדה, וכדומה.
אבל הורים רבים מטילים איסורים כי הם רוצים לשמור על החפצים ועל הסדר בבית: לא לבלגן את הכריות של הספה, לא לזרוק את השמיכות על הרצפה, לא להשפריץ באמבטיה. לכל בית יש את המדיניות שלו בעניין ואני מכבד את זה, וברור שמסגרת כלשהי היא הכרחית.
קראו עוד:
רוצים ילדים עצמאיים יותר? הנה הפתרון
למה לחץ יכול לעזור לילדיכם דווקא עכשיו
מתוך השעמום - אמא ובת בפרויקט יצירתי
אם אנחנו רוצים לגדל ילד שיודע לשחק לבד, ולא לשקוע בתוך חוויות שעמום, אנחנו צריכים להקנות לו את התחושה שהעולם (כרגע, הבית) הוא מקום מספיק בטוח ואפשר לנוע בו בחופשיות, להתנסות, לחקור, לבדוק איך דברים עובדים.
נקודה נוספת, התפתחות היא תהליך שמבוסס במידה רבה על הזדהות של הילד עם דמויות מהטלויזיה, ממשחקי מחשב, עם גיבורים למיניהם. אפשר לבנות על הזדהות זו כדי לפתח אצל הילד את יכולת המשחק.
במקום לשאול "מה אפשר לעשות?" או "אין מה לעשות", עדיף לשאול "מה אפשר להיות?" או "בוא נהיה משהו אחר". בוא נהיה יובל המבולבל, אנה ואלזה, חבורת פי-ג'יי. תלוי בגיל ובדמויות שאיתן הילד מזדהה. היכולת של ילדים רבים ללבוש דמות היא ממש מיידית וזה כמעט תמיד מוביל להמצאה של משחקים חדשים.
עד כמה צריכה להיות מעורבות הורית במשחק של הילד?
בגדול אנחנו רוצים יותר מעורבות ופחות התערבות. כן לדעת מה הילד או הילדה אוהבים, במה הם נהנים לשחק, מה מסקרן אותם, מה טוב להם. מצד שני, להשתדל כמה שפחות לשלוט במשחק או לקבוע את התכנים שלו.
זה נכון בכל גיל ובמיוחד עם מתבגרים. מסגרת חייבת להיות, אבל צריכה להישמר תחושה של חופש בתוכה. למשל, אפשר לומר לילד שבשעתיים הקרובות אין מסכים, אז הוא יכול לשחק במה שהוא רוצה ובמה שהוא מוצא. "אתה יכול להסתובב ולבדוק מה מסקרן אותך. הבית כולו פתוח בפניך. זה גם בסדר להשתעמם ולא לעשות כלום. אל תבהל מזה. בסוף בטוח יבוא לך רעיון טוב לראש, ואם נראה לך שאתה צריך עזרה, תבוא ותגיד לי".
האם צפייה בטלוויזיה אצל ילדים מעמיקה חווית שעמום?
יש הרבה מחקרים לגבי ההשלכות הבעייתיות של צפייה במסכים למיניהם, גל, וזה כולל טלוויזיה, אבל מסך הוא מונח מאד כללי. יש גם תכנים טובים ואיכותיים ופנאי מול מסך יכול להיות חוויה טובה ומעשירה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
מצד שני, אם מדובר רק בתכנים של בידור ובילוי בלי שום ערך מוסף אז כדאי לצמצם. הילד לא מפיק מזה הרבה ונמצא במצב מאד פסיבי וזה בדיוק ההפך ממה שאנחנו מעוניינים שיקרה: התנסות בחקירה פעילה וגילוי של דברים חדשים בכוחות עצמו.
ויש מרכיב נוסף, שבדרך כלל פחות מזכירים אותו. תכניות טלוויזיה ואפליקציות בנויות בצורה כזו שהן כל הזמן מושכות את תשומת הלב של הילד. בהרבה מקרים הן קולניות, רועשות ועוברות בין גירויים שונים בקצב מאד מהיר. לאורך זמן זה מחליש את היכולת של הילד לשאת שקט, חוסר-שינוי, והתבוננות פנימית - מיומנות שהיא חשובה מאוד כדי לא לשקוע בתוך השעמום, אלא להיות מסוגל לשאת אותו ולצאת ממנו בכוחות עצמך.
האם יש עדיפות לגישה מונטוסורית או אנתרופוסופית מבחינת חוויות שעמום?
אני מכיר רק נסיון אחד לערוך מחקר לגבי השאלה הזו והתוצאות לא היו חד משמעיות. בעקרון, היינו מצפים שיהיה יתרון לסביבת חינוך שהיא יותר "טבעית" מבחינת התקשורת הבין-אישית בין הילדים. כמה שפחות תיווך של ווטסאפ, יוטיוב, רשתות חברתיות, משחקי מחשב.
כשהתקשורת מתווכת על ידי מסך קשה מאוד ללמוד לקרוא שפת-גוף, הבעות פנים, לחלוק מרחב משותף פיזי עם ילד אחר. הרשת גם לא מאפשרת לך להציג את עצמך כמו שאתה באמת. תמיד יש ציפייה שתראה טוב, תספר על חוויות טובות, תהיה מוצלח, בטוח בעצמך.
תקשורת בין-אישית טובה אמורה לאפשר לילד לבטא את עצמו בצורה יותר מציאותית ואמיתית מזה. לכן יכול להיות שיש יתרון לחינוך אנתרופוסופי אם הוא מצמצם את השימוש של ילדים בתקשורת מתווכת-מסך, אבל שוב, אני לא מכיר ממצאים כאלה.
הבת שלי עוברת מהר בין משחקים. האם זה נכון לזרום עם המעבר הזה או להרגיל למשחק אחד לפרק זמן מסוים?
ככל שהילד צעיר יותר כך אנחנו מצפים שיוכל להשאר מרוכז פחות זמן. אז אם מדובר בגיל הרך זה בסדר גמור, ואפילו חשוב מכך, אם הילדה ממציאה משחקים באופן ספונטני - מצויין. זה מראה שהיא מרגישה חופשית מספיק כדי לחקור ולגלות דברים חדשים בעצמה, גם אם היא קופצת מדבר לדבר. זה נכון במיוחד לאור המצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו, כשיש מגבלות קשות על חופש התנועה והמשחק שלנו.
מאחל לכם תקופה עם הרבה שעות של סקרנות טבעית.
הכותב הוא פסיכולוג שחוקר שעמום בקרב צעירים
לפנייה לכתב/ת 
