מילדה שברחה מביה"ס - למנהלת יחידת כאב
לאילת המורים העירו כל הזמן על התנהגות, לשרון הסבירו שלא ייצא ממנו כלום ולרחל הודיעו שבגרות לא תהיה לה. שלושתם מחזיקים בקריירות מצליחות והפכו להורים עם מסר אחד ברור - "יש חיים מעבר לציונים"
הילדים חוזרים בהדרגה לשגרה ושוב יתמודדו עם השיעורים, העבודות והמבחנים. לחלקם הדברים יסתדרו די בקלות ויש כאלו שירגישו שהכול קשה להם. ידוע כבר שציונים הם לא תמיד אומדן לעתידו של הילד אבל מה ההתנהלות שלו בבית הספר אומרת המשך דרכו? מסתבר שלא הרבה.
"ברחתי מבית הספר הרבה והיו שיעורים שלא הגעתי אליהם בחטיבה ובתיכון", משתפת ד"ר איילת מדברי, מנהלת יחידת כאב במרכז הרפואי הלל יפה ואמא לשלושה ילדים (12, 9 ו-3). "הייתי ילדה דעתנית. בשיעורי אזרחות למשל אמרתי מה שאני חושבת ולא ויתרתי, היו מעירים לי המון על התנהגות. המורים לא ידעו איך להתמודד איתי, כי בדרך כלל מענישים על ציונים, וידעתי ללמוד למבחנים אז היו לי ציונים גבוהים אבל בהתנהגות קיבלתי את הציון הכי נמוך שיש".
איך ההורים שלך הגיבו?
"הם תמכו בי. ידעתי שיש לי גיבוי מלא מהם. אמא שלי ידעה שאני לא מתחצפת, פשוט עומדת על שלי ועושה מטלות של בית הספר. קיבלתי המון עונשים ובדיעבד גיליתי שאמא שלי הלכה ודיברה עם המורים".
ד"ר מדברי מספרת שמגיל חמש היא כבר רצתה להיות רופאה. "זה נראה לי דבר מופלא לעזור לאנשים, אז חשבתי שרק גופנית. לא ידעתי כמה חשוב השילוב של גוף ונפש, במיוחד במקצוע כמו רפואת כאב. בחרתי בתחום הכאב כי הוא ריתק אותי, טיפול משולב רגשי שהפוך ממה שלמדתי בבבית הספר, שם למדתי לשנן כמו רובוט. בעבודה שלי אני צריכה להיות מאוד יצירתית. זה המסר שאני רוצה להעביר לילדים. נכון, לעיתים יש תבניות אבל כל בנאדם הוא שונה, כל טיפול הוא אחר".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
עקב חווית הלימודים שלה היא החליטה שילדיה ילמדו בדרך אחרת. "הייתה לי חוויה מאוד לא טובה שהשפיעה עליי. למדתי רק ללמוד למבחן בעל פה ולא הייתי רוצה שזו תהיה החוויה של ילדיי. לכן הם לומדים במסגרת אנתרופוסופית, חינוך מאוד חוויתי דרך אומנות וצד רגשי ולא רק ביצועיסטי.
"אני מאמינה שאם הם יקבלו כלים מתוך תשוקה והנאה הם ימצאו דרך ללמוד כל מה שהם רוצים. לקח לי זמן להגיע לגישה הזו, היא שונה מהותית ממני וחשוב לי שהם יעשו בגרות וילמדו, אבל בשביל זה לא צריך להיות במפעל ציונים. בנוסף, אני מקפידה לשתף אותם בעבודה שלי שאני מאוד אוהבת. חשוב לי לשתף אותם בחוויות, סיפורי מטופלים, זה נותן לי דלק להמשך".
"ישבתי עם עיניים מושפלת"
שרון למברגר, אב לשלושה ילדים (22, 19 ו-13) היה עד לא מזמן מנכ"ל ענני תקשורת וכיום הוא בתחום העסקים הפרטיים. בילדותו למברגר רצה ללכת ללמוד בתיכון עיוני. המורים שלו, לעומת זאת, חשבו אחרת "היועצת ישבה עם ההורים שלי ואיתי, ואמרה - 'אין לך ראש, כל החיים תעבוד בידיים, אין טעם ללכת לבית ספר עיוני'. גרנו אז בבת ים, התקבלתי למגמת חשמל, עד היום אין לי גישה לתחום".
איך ההורים שלך הגיבו?
"ההורים קיבלו את זה, הם לא ידעו אחרת. אומרים אמן על כל מה שהמורה אומרת. לא היה ויכוח בכלל. אבל אני זוכר שישבתי עם עיניים מושפלות. לא הייתי תלמיד טוב בתיכון, הייתי מלך בהעתקות".
בצבא הוא שירת בחייל האוויר, ושם חלה נקודת התפנית בחייו: "פגשתי את מנכ"ל ICP שהייתה חברה גדולה. הוא עשה אצלנו מילואים. בלי להכיר אותי יותר מדי, בלי ניסיון, שאל מתי אני משתחרר, עניתי שבעוד שבועיים. הוא זימן אותי לעבוד אצלו.
"התחלתי במחלקת לווינים, חצי שנה אחרי הוא הציע לי להיות העוזר אישי שלו. כשהחברה התפרקה הקמנה את 'נגה תקשורת' ובשנת 2000 את 'ענני תקשורת'. הגעתי להישגים מאוד גבוהים בתחום התוכן וההפקות. הקמתי ערוץ לייף סטייל וערוץ טיולים, התקדמתי לתפקיד של מנכ"ל ואפילו לימדתי שיווק במכללה למנהל".
מה גרם לך להצליח?
"יש לי אופי מאוד לא תחרותי, אין לי אגו. אני אוהב ללמוד, לחקור, קורא עיתונים, מדורים כלכליים. אודי מירון האמין בי ועבדנו יחד 30 שנה כמעט. הוא ראה צעיר עם פוטנציאל, ולמדתי ממנו המון. הוא לא קיצץ לי את הכנפיים, להפך. עבדתי מאוד קשה, מתפקיד קטן עד למנכ"ל. הרגשתי רע שלא למדתי באוניברסיטה, אבל הבנתי שיש לי ניסיון בשטח, אני יזם בנשמתי".
קראו עוד:
יום בחיי אמא ל-4: "משדרת עסקים כרגיל"
רוצים ילדים עצמאיים יותר? הנה הפתרון
על הלימודים של ילדיו, הוא אומר: "אני מעריך מאוד את בית הספר ואת המורים, אבל לא עזרתי לילדים בשיעורים. הבן הגדול חייל מצטיין, סיים י"ד בהצטיינות. הם לא ביקשו עזרה בלימודים, אבל הם ראו אבא עסוק, יזם וכל הילדים שלי עם ראש יזמי ותוכניות לעתיד".
אתה חושב שבית הספר השפיע על המקום שהגעת אליו?
"אולי אם לא היו דוחפים אותי למגמת חשמל, הייתי הולך ללמוד בבית ספר עיוני ולא מגיע לחיל האוויר. ממקום שאמרו שלא ייצא ממני כלום, בכל יום אני מוכיח אחרת. אני מאמין שכל אחד יכול להצליח ואת המסר הזה אני מעביר לילדים שלי וכשאני מלמד. בכל פגישה אני מוכיח את עצמי מחדש, קם בבוקר כאילו זה היום הראשון. תנ"ך והיסטוריה חשובים אבל גם ניסיון חיים חשוב".
כשהמורה צורחת כשילדה מגמגמת
רחל אלון, אמא לשני ילדים (23 ו-14), היא יועצת ראש העיר לשוויון מגדרי, פיתוח וחדשנות בפתח תקווה ואשת חינוך, אך בילדותה הייתה רחוקה מאוד מהחינוך בכיתה. "המורים לא ידעו איך לעכל אותי", היא אומרת. "בכיתה א' למדתי לקרוא קצת אחרת, בשיטה שונה מכולם. הרמתי אצבע, המורה שאלה מה כתוב ועניתי שאני רואה את האות א' רוקדת עם האות ב'.
"בהתחלה רצו לשלוח אותי לכיתה טיפולית, אבל לא הייתי ברמה הלימודית שלהם. לא ידעו מה לעשות איתי כי הייתי אחרת בנוף. הושיבו אותי בסוף הכיתה, למרות שלא ראיתי טוב. טענו שיש לי בעיית התנהגות ואמרו לי 'ילדה כמוך צריכה להיות טכנאית, אולי תלמדי תפירה כדי שהידיים שלך יהיו עסוקות'.
"בסוף כיתה ו' עשו מבחנים למגמת ספורט בחטיבה. רציתי לנסות להתקבל, אבל המורה לספורט טען שאני לא מתאימה. הלכתי לאולם הספורט, היכן שהיו הבחינות והתחלתי לרקוד. הגיעה מורה, אמרה שיש לי תנועות יפות ולבסוף בחרו בי".
אבל גם בחטיבה לא היה לה פשוט: "אני זוכרת את המורה לאנגלית. למדתי מעולה, שיננתי היטב וממש זכרתי את הטקסט בעל פה, אבל בדיוק ברגע שהייתי צריכה לקרוא מול כולם, גמגמתי במילה אחת. היא צרחה עליי ועד היום אני לא מסוגלת לקרוא מול רבים. אני זוכרת שבכיתי, הייתי מתוסכלת.
"בכיתה ח' חשדו שהעתקתי במבחן, למרות שלמדתי אליו היטב. בהרשמה לתיכון הציעו לי ללכת לבית ספר טכני רחוק מהבית, למרות שהצלחתי במבחן. אמרו שבגרות אני לא אוציא".
איך הוריך הגיבו?
"זה היה עידן שלמורות היה המון כבוד. אני זוכרת שאמא שלי בכתה, אבא שלי הקשיב למורה והלך ביחד איתי לבדוק את בית הספר המקצועי, לשם לא נרשמתי. נרשמתי לבית ספר בעיר אחרת, ולאט לאט חשפתי בפני המורה שירים שאני כותבת והביטחון העצמי שלי עלה.
"החלטתי להיות מורה, התקדמתי מהר מאוד והפכתי להיות מנהלת בבית ספר יסודי עם מעט ניסייון. בישיבות פדגוגיות לא הייתי מוכנה לדבר על תלמיד בלי תמונה שלו. הייתה לי טלוויזיה גדולה ודרשתי לראות כל תלמיד ולא לדבר עליו לפי תיאורים. פעם אחת אפילו ביטלתי ישיבה בגלל שמורה אחת שכחה להביא תמונות.
"כשמורה אמרה שילד לא טוב במתמטיקה, שאלתי במה הוא כן טוב, כדי לקדם ילד לפי היכולות שלו, להיות יצרתיים. הקמתי את מועדון שיעורי הבית, פרויקט שבו ילדים מלמדים ילדים, כתבתי תוכנית בטיחות ברשת, דאגתי לפינת חי ובאר משאלות בבית הספר. תמיד שמרתי על הילדה שבי"
איזו אמא את?
"ילדיי הם מורים טובים עבורי. חשוב לי שידעו שיש להם יכולות ומטריה ענקית של הזדמנויות. חשוב לי שילמדו, כדי שיוכלו לבחור בסוף. הילדה של אז תמיד תהיה שם. זה מלווה אותי עד היום, גם כתפקידי כיועצת ראש העיר לפיתוח וחדשנות. יש לי מרחב יצירה, ראש העיר מאפשר לי ליזום ולקדם, ואני גם מרצה באוניברסיטת תל אביב בבית הספר לחינוך.
"כשעוברים דברים קשים, אפשר להפוך ילדים למבוגרים קשים. אני חושבת שחוויות טובות היו מובילות אותי יותר מהר, אבל אני יודעת לברך על הקושי. אני זוכרת שבכיתי, שהייתי מתוסכלת. הייתי חכמה מאוד, אבל לא נתנו לזה מקום. בתואר הראשון, בכל ציון גבוה במבחן תמיד אשאל - 'זו אני?' זה מלווה אותי כל הזמן".
לפנייה לכתב/ת 
