אין מקום לחלשים ביורוליג
השיטה החדשה של המפעל תפסה את מכבי ת"א במערומיה. זו ליגה לקבוצות הטובות והעשירות באמת, ואלתורים לא יעבדו הפעם
לאחר סיבוב שלם במתכונתו החדשה של היורוליג, ניתן כבר להסיק בוודאות ששינוי שיטת המשחקים חשף את הנהלת מכבי ת"א במערומיה. בשנים האחרונות של עידן הכסף הגדול ביורוליג, מקור הגאווה אולי הכי גדול של הנהלת מכבי, תמיד היה התקציב השפוי אך עם זאת תחרותי, שהצליחה הקבוצה להעמיד בכל שנה.
בזמן ש"אריות היורוליג" שפכו ופיזרו סכומי עתק לכל עבר על שחקנים ומאמנים שלפעמים לא היו שווים אף מחצית מסכום רכישתם, נדמה היה שהצליחה הנהלת מכבי, בניהול יעיל וחכם שהתבטא בהברקות חוזרות ונשנות של מחלקת הסקאוטינג, להערים על יתר הקבוצות במפעל. פעם אחר פעם ידעו אנשי מכבי לאתר ולהחתים במחיר "מציאה" שחקנים אנונימיים יחסית, ממש רגע לפני פריצתם הגדולה בקריירה. השקפת עולם זו של ההנהלה, ללא ספק, הוכיחה את עצמה במהלך השנים כשפעם בכמה זמן הייתה מצליחה מכבי לגבור על יריבות עשירות ואיכותיות ממנה בהרבה, להשתחל אל הפיינל־פור כנגד כל הסיכויים ולעיתים אף לגנוב ולהניף גביע בהתעלות של משחק הירואי בודד.
(צילום: ראובן שוורץ)
אסטרטגיית האנדרדוג הנבונה הזו התאימה כמו כפפה ליד למתכונת שיטת המשחקים של היורוליג דאז. בשלב הראשון של תחילת כל עונה, הייתה מכבי משובצת בד"כ לבית נוח יחסית על הנייר, בצוותא עם עוד שלוש קבוצות נחותות ממנה (שכל קשר בינן ובין ההשתתפות ביורוליג היה מקרי בהחלט), עוד קבוצה אחת שהיא פחות או יותר שוות ערך לרמתה התקציבית ועוד קבוצה שנחשבת לאחת מאריות המפעל. השלב הראשון הזה העניק למכבי זמן להתאקלם ולצבור ביטחון על חשבון הקבוצות הקטנות שבד"כ היו די בשוק מגודלו של המעמד.
במכבי לקחו בחשבון שגם אם יפסידו פעמיים לקבוצה החזקה בבית, זה לא כ"כ נורא, כי כל עוד הם ינצחו את יתר המשחקים מול אותן הקבוצות שחלשות מהם על הנייר, אז הם עדיין יזכו להעפיל לטופ־16. בשלב הזה
הטקטיקה העיקרית הייתה "לשמור על הבית", לעשות את המקסימום ולשים את כובד משקלם כדי לנצח את שלושת המשחקים בהיכל, ולנסות לגנוב משחק חוץ אחד – מה שבד"כ הספיק כדי להשתחל לשלב ההצלבה בזכות הפרשי סלים עדיפים.
בהצלבה, בד"כ ללא יתרון ביתיות ומול יריבה עדיפה ממנה על הנייר, מכבי הייתה בונה על העובדה שהסגל החדש שבנתה בתחילת העונה (כמו בכל עונה), כבר נמצא עמוק עמוק בתוך עונת המשחקים ושדברים התחילו להתחבר. תוסיפו לזה פציעה מקרית של כוכב מהקבוצה היריבה או כל נס ז'לגיריס אחר, והרי לכם מכבי ת"א בפיינל־פור כנגד כל הסיכויים! גאונות. כך, במשך שנים רבות, הצליחה הנהלת הקבוצה להסתיר ולחפות על חולשת התקציב ולייצר לנו האוהדים והפרשנים אשליה שמכבי עדיין שייכת למועדון הגדולות באירופה.
השנה, לצערה הרב של מכבי, החליטה הנהלת היורוליג לעבור למתכונת חדשה שעושה חסד עם הקבוצות הגדולות והעשירות במפעל. לא עוד קבוצות חלשות שמגיעות להוות שטיח יפה במפעל ובטח שבטח לא עוד קבוצות עם תקציב בינוני שמנצלות את חסרונות השיטה לטובתן וגונבות גביע בשילוב של תחכום ומזל.
במפעל נותרו רק החזקות באמת. אין יותר מקום לחלשים, אין יותר מקום למושגים כמו "בניה לטווח ארוך" או "הסתגלות והשתפרות תוך כדי תנועה". אין יותר מקום לשליפות מהמותן, מאמנים טירונים ומזל. מה שכן יש, זה קבוצות פאר שיש להן מנהל מקצועי שבונה את הסגל בתחילת עונה על פי פילוסופיית המשחק שלו (ללא התערבות אנשי העסקים שמנהלים את המועדון), יש מאמן עם ניסיון עבר משמעותי במפעל, שחקנים מוכחים, יש המשכיות בסגל משנים קודמות ויש כסף, הרבה כסף.
במכבי של תחילת העונה לא השכילו לקרוא נכון את המפה וחשבו לתומם שהקלפים ששיחקו להם במפעל עד כה בשנים האחרונות (בהצלחה רבה יש לציין), ימשיכו לשחק להם גם השנה, אך מהר מאוד התברר להם כי חלומות לחוד ומציאות לחוד ושמה שעבד עד כה כבר לא עובד יותר.
כבר בתחילת העונה קיבלה מכבי סטירה מצלצלת וקריאת השכמה להתעורר ומהר, כי היורוליג שינה את פניו לאין ערוך וקבוצות שלא יצליחו להסתגל לשינוי במהרה, ימצאו את עצמן מושפלות שבוע אחר שבוע ויאלצו לצפות במותג שלהן גוסס.
לפנייה לכתב/ת 
וויצ'יץ'
צילום: עוז מועלם
מומלצים
