סיכום 2016 ב-NBA: פרק אחרון
בחלק המסיים של הסיכום נדבר על שלוש קבוצות נחמדות מדי, כאלו שלא רוצות להפריע לאף אחד, ורק להשיג כמה ניצחונות בפלייאוף
הגענו לפרק האחרון בהחלט. תודה לקוראים על הסבלנות וההתמדה .
טורונטו היא אחת הקבוצות המעניינות ביותר בשנים האחרונות. גם מול מיאמי הדורסנית של תחילת העשור וגם מול קליבלנד הנוכחית, לשאר קבוצות המזרח נשאר לריב על הפירורים שינשרו משולחן המלך. בתורן, גם בוסטון (בשלב שהטריו ורונדו עוד ניסו לחזור) וגם אינדיאנה (עם היברט, סקולה ו-ווסט בקו הקדמי, וכל עוד הם שמרו על הגרעין היציב בקו האחורי, שכלל את גריינג'ר, ג'ורג' היל ופול ג'ורג) התרסקו בנסיונות נואשים להילחם בטחנות רוח. בוסטון ההיא התפרקה בתחושה של החמצה, אינדיאנה התרסקה בקול ענות גבורה באמצע העונה הכי טובה שלה, בעסקה שנועדה להוות קונטרה לזה שמיאמי הביאו כמה אייקונים עם מקל סבא וקטטר לחיזוק עמדת הסנטר. עד היום לא הבנתי את הצעד הזה של מיאמי, אבל זה עבד. הפייסרז שחררו את גריינג'ר והביאו את טרנר ולאבוי אלן והקבוצה השנייה הכי טובה במזרח נעלמה.
ובכן, מול ההתרסקויות המביכות של נמרי המזרח (כולם יודעים מי האריה בסיפור הזה), הראפטורס בחרו לא לאיים על ההגמוניה של המנהיגות התורניות במזרח. הם מסתפקים במועט. להיות הקבוצה השנייה הכי טובה במזרח. הם לא משתוללים עם משכורות, משחררים כוכבים שמגיעים לשלב בו לא משתלם להחזיק אותם ושומרים על מקומם בצמרת המזרח כבר כמה שנים טובות. יש להם צמד גארדים "נחמד", אבל עם נחמדות לא לוקחים אליפויות. לא דרוזן ולא לאורי מצטיינים מקשת השלוש, וברור שבעידן הנוכחי אין תקומה לקבוצה שאין לה פיור שוטר, רצוי כמה כאלה. אבל לא נראה שזה מזיז להנהלת הרפטורס. המטרה לא להביס את קליבלנד. מספיק לתת להם פייט. הם ייצרו (וייצאו) כמה פורוורדים ברמה עולמית. הכריש בוס גדל אצלם, גם וינס קרטר, שניהם מתגלים כבעלי יכולות סבירות מחוץ לקשת, שהיו יכולות לעזור לטורונטו להתקדם עוד שלב בעידן השלשות הנוכחי. גם אמיר ג'ונסון מוכיח יכולות מכל הטווחים בבוסטון.
בפלייאוף האחרון ביסמאק (האיום) ביומבו חיפה על חסרונו של ולנצ'יונאס וגנב במו ידיו שני משחקים מול הקאבס. הראפטורס פתאום נראו כמו קונטנדר לגיטימי. הח"מ התבטא אז בחריפות וטען שזו אשליה אופטית, וגם התנבא למרות השוויון 2:2 שהסדרה לא תלך ל-7 משחקים, ואכן טורונטו "נלחצו" מהסיטואציה. ולנצ'יונאס חזר מהפציעה הישר לעמדת הסנטר הפותח (היה קר כקרח, לא מחובר לסיטואציה ולא בא לידי ביטוי), ביסמאק נשלח אחר כבוד לחמם את הספסל ובטרייד מהיר מיד בסוף העונה.
טורונטו מעדיפים שקט תעשייתי ומתמידים בכוונתם להיות קבוצת צנרת (שזה כמעט כמו קבוצת צמרת, אבל לא בדיוק), ולא להתרסק בנסיונות להתקדם עוד שלב. אין לי כלום נגד קבוצה שמגיעה לגמר אזורי ואני מאמין שזו טקטיקה לגיטימית, ועדיפה ע"פ זו של הניקס והנטס ששפכו כסף "כמו משוגעים" בטענה שהם בונים קבוצה שתתמודד על תארים. אבל יש לזה מחיר. הריח. נפטלין, עובש, פרויקט שימור שאסור לשפץ או להרוס. כולם הולכים על קצות האצבעות ונזהרים לא לקלל ולא לשבור שום דבר. ילדים טובים. מתי בפעם האחרונה שמעתם על שערוריה או קטטה ששחקני טורונטו היו מעורבים בה? ילדים טובים כבר אמרתי? אבל לא לוקחים תארים רק עם ילדים טובים, וכל מי שהוכיח שיש לו קצת מיץ נשלח מיד לעשות שערוריות במקום אחר. מעין השלמה והכרה בכך שכדורסל זה בכלל ספורט אמריקאי ולא קנדי.
ורק תתארו לעצמכם שמישהו היה מעי לומר משהו דומה על קבוצת הוקי קנדית מובילה. בין היתר, בגלל המדיניות הזו אני מטיל ספק ביכולתם להיות הסוס השחור מהמזרח. בוסטון כרגע מדורגת מתחתיהם אבל יש לה את הכלים הנכונים להתפוצץ ברגע נתון שיכול להיות הרגע הנכון. זו לא האיכות הכוללת של הקבוצה אלא המרכיב הנפיץ. דרוזן מדורג גבוה יותר בטבלת הסקוררים, אבל אני לא זוכר אף מהלך שלו, או משחקי שיא שלו. אייזיאה תומאס נותן הצגות כל ערב. כידוע אני לא בעד היי לייטס כתחליף למשחק קבוצתי, אבל אצל הרפטורס זה כבר מוגזם.
תחזיות להמשך העונה, מקום שני במזרח אבל לא יגיעו לגמר אזורי, אליו הגיעו יותר בגלל הפציעות של מיאמי מאשר בגלל הברקות שלהם. גם השוויון בגמר המזרח נבע יותר מהפציעה של ולנצ'יונאס ששלחה למערכה את ביומבו, ומי בנה עליו בכלל, ותראו כמה מהר הראטורס שחררו את הבן הסורר, חזרו לזחול על גחונם, העיקר לא להרגיז את הקאבס, ו"תיקנו את הטעות". אז לגזור ולשמור. ווינריות במאני טיים זה חומר נפץ. והקנדים רק רוצים שקט תעשייתי. בשבילם כדורסל זה כנראה לא ספורט בכלל, אלא רק בידור
יוטה עוד קבוצה נחמדה, כמעט מאותו סוג. הם נכוו קשות כאשר בשנות ה-90 ניסו לקרא תיגר על ההגמוניה של הבולס והג'ורדן. שתי תקריות מייצגות: בריון ראסל נצמד לג'ורדן במהלך "על עונה שלמה". ג'ורדן מנער את ראסל וזורק באזר ביטר שמנצח את הסדרה. בהילוכים חוזרים רואים שג'ורדן אכן השתמש ביד שלו, והיה אפשרי לשרוק לו עבירת תוקף. הלוואי שהיה לי סנט בכיס בשביל כל עבירה יותר חמורה וברורה שלא נשרקה אי פעם בליגה. זה היה מקרה גבולי, אבל יוטה לא הייתה צריכה להגיע למצב שבו תהיה תלויה בחסדי הזברות, שנוטים בד"כ לשרוק לטובת הכוכב במצבים כאלו.
למה? זה מביא אותנו לתקרית השנייה שאני זוכר מהמפגשים בין שתי הקבוצות, שמסבירה את ההבדלים בין קונטנדר לאלוף. הג'אז יוצאים להתקפת מעבר. קארל מלון "נתקל" בדניס רודמן ושניהם נופלים על הפרקט. הוא מנסה לקום להצטרף להתקפה אבל שוב "נתקל" ברודמן ושניהם נופלים. אחרי בערך 5-4 נסיונות לקום וליפול בחזרה, בחלק רודמן לא נתן לו לקום, בחלק הוא החזיר לרודמן, אבל במהלך האחרון השופטים שרקו פאול לרודמן. שקם מחייך מאוזן עד אוזן, הושיט יד לנמסיס שלו (כולם ידעו שמחוץ למגרש הם חברים בלב ובנפש) ועזר לו לקום. מלון אולי חזר לשחק, אבל לא חזר למשחק.
הכותרות למחרת היו "הדוור לא עובד בימי א'". כמה שנים אח"כ הוא ניסה לשנות את התדמית הלא מחמיאה שדבקה בו, חבר לשאקובי ול"כפפה" בנסיון לפרוש עם טבעת, אבל נכשל שוב. יוטה ההיא התרסקה ברעש גדול. אבל הם למדו את הלקח. ג'רי סלואן נשאר לאחות את השברים ובנה להם יופי של קבוצה, עם קארל חדש (קרלוס בוזר) ועם סטוקטון חדש (בערך... דרון וויליאמס), סלואן הצליח להוציא "תוצרת" מרשימה למדי מקבוצה די בינונית, אבל "הכוכבים" שלו רצו להתחזק ולרוץ להתמודד על תארים. בסוף הוא זרק את המפתחות על השולחן (אחרי 23 שנה בתפקיד) בטענה שהוא לא יכול יותר. בהיעדרו, הקבוצה התפרקה. רק מילסאפ הצליח להתקדם. רוני ברואר היה מחליף מדהים בעמדות 4-3-2 אצל סלואן, אבל נעלם לחלוטין בהמשך. קרלוס הלך לשיקאגו והפך לפורוורד סנטר הפותח, אבל דעך ונעלם. וויליאמס קיבל חוזה מקסימום בנטס והתרסק.
במבט לאחור ניתן לומר בוודאות שסלואן הוציא מים מהסלע והפיק מהקבוצה שלו הרבה יותר "תוצרת" מאשר סך המרכיבים. אז חבל שהקריירה המפוארת שלו הסתיימה באקורד צורם כל כך, אבל יוטה מעולם לא חזרה לנסות לבנות קבוצה שיכולה ללכת עד הסוף. ג'אז זו מוזיקה שמנגנים במועדונים. זו תרבות הבידור האמריקאית. גם הכדורסל בג'אז זה סוג של שואו ביז, בידור. זה גם ספורט, כמובן, אבל בעיקר במובן שהעיקר ההשתתפות, אלפים ולא אלופים. בסקאלה שונה אבל עם אותו המוטו, כמו הסיסמאות של ארגון הפועל, לדורותיו, אצלנו.
בשנים האחרונות קמו ביוטה כמה כוכבים וכמה פרוספקטים שהם מיהרו להחניק ולהעלים. שני הגארדים ברק וברקס, למשל, שכל היודע דבר על מקום הימצאם מתבקש לפנות בדחיפות עם המידע לח"מ המודאג מאוד (אל דאגה, אחד בוויזארדס והשני כבר כמה שנים ברשימת הפצועים). ומה עם דמארה קרול, גם הוא היה חייב ללכת? מה קרה, הוא לא יכול לשחק עם גורדון הייוורד? שני סמול פורוורדים זה יותר מדי? תספרו את זה לגולדן סטייט. הלאה. פול מילסאפ דרך למישהו על הרגליים? הלך על קצות האצבעות לא להפריע לקרלוס לוזר (סליחה, בוזר) כל עוד זה האחרון היה הפאוור הפותח (ומאז ומתמיד הח"מ טען שהמחליף היה יותר טוב, אבל גם צנוע ועניו, כמעט נחבא אל הכלים). מילסאפ נכס לכל קבוצה בה שיחק, פשוט מקצוען (וגם שחקן מוכשר). גם אנס קאנטר. אולי לא שחקן פרנצ'ייז אבל בפירוש גבוה משמעותי. הלך. כמעט פס יצור שלם של שחקנים איכותיים. לייצוא. גם ברנדון ראש ואיאן קלארק לא "נולדו" בג"ס אלא עברו לשם. מאיפה? מיוטה, כמובן.
השנה הם חזק בתמונת הפלייאוף, כרגע מדורגים במקום 5-4 בצוותא עם אוקלהומה ומעל ממפיס (המפתיעים לטובה) והקליפרס (המידרדרים), ויחד עם המובילות (ג"ס, ספרז, רוקטס) משלימים את תמונת הפלייאוף. נכון, תהיה שם עוד קבוצה, שמינית, אבל אלו "קבוצות הפלייאוף" הרלוונטיות , ויסלחו לי הקינגס והבלייזרס או אפילו הפליקנס והנאגטס, שאחת מהן תהיה בפלייאוף, אבל אך ורק "בגלל שהמערב חזק"... אבל מבחינתי, גם יוטה קבוצת לוטרי שהצליחה להתברג כרגע בצמרת.
איך הם עשו זאת? צירפו כמה שחקנים "נסבלים" כמו ג'ורג' היל, ג'ו ג'ונסון ובוריס דיאו, שמרו מכל משמר על גרעין של שחקני בית מוכשרים שכבר הבשילו לייצוא אבל קיבלו לייבל של "לא למכירה". לפחות כרגע. מדובר ברודני הוד, דרק פייבורס, רודי גובר ומעל כולם הייוורד.. ושוב, למרות שהפעם מדובר במאמן די אלמוני, קוין סניידר, הם מצליחים להוציא מהקבוצה שלהם תוצרת שעולה על סך חלקיה, אבל לא מספיק איכותית בשביל לאיים על הגדולות. ולדעתי, אין להם בכלל יומרות כאלו. ממש כמו טורונטו, הם מסתפקים בלהיות קבוצה טובה. מבחינתם לנצח סדרת פלייאוף זו פסגת השאיפות, כמו בשביל מיאמי או בוסטון לזכות בעוד אליפות.
וושינגטון, קבוצת הבית שלי. פעם אפילו הלכתי עם ג'וניור לראות משחק שלהם נגד הקאבס, בקדנציה הקודמת של לברון. שרקנו לו בוז כשהוא זרק עונשין, והשכנים ביציע התבוננו בנו בתדהמה. הוא החטיא את העונשין ויותר מאשר הוויזארדס ניצחו, הקאבס הפסידו בנקודה, אז לי ולג'וניור יש מניות בניצחון הזה. כמה חודשים אח"כ בא הטרייד המפורסם למיאמי, ופתאום כולם התחילו לשרוק בוז ללברון, לא רק בכל פעם שהלך לקו העונשין, אלא בכל פעם שנגע בכדור. רק רציתי שתדעו מי מסתתר מאחורי הטרנד הזה, שכבר חלף מן העולם. לברון החטיא כמה זריקות עונשין במאני טיים, הרחק מהוורייזון סנטר, וזה עלה לו בלפחות עוד שתי אליפויות לאוסף. אז אפשר לומר שמה שלברון עשה לבלאט זו נקמה על מה שהישראלים האחרים כבר עשו לו קודם.
פסקה די ארוכה על לברון וג'וניור בסיכום של הוויזארדס, ולא במקרה. אין לי יותר מדי מה לומר עליהם. אכזבה. קיווינו ליותר מקבוצת הבית שלנו. אולי הציפיות שלנו מוגזמות. אחרי ככלות הכל, זו וושינגטון הבירה, הכדורסל פה משני. הצ'ארטס של ברק (השני, ההוא מהבית הלבן, זה שלא מבין בכדורסל...) לטורניר המכללות גורפים את מירב תשומת הלב (המועטה מלכתחילה) המופנית לכדורסל. את מה שנשאר, גורפת מכללת ג'ורג'טאון. לוויזארדס נשארים פירורים.
רוב הקהל, כמו שניסיתי כבר לספר, קהל של רולקסים, לא מתרגש ממה שקורה על הפרקט, עסוקים בטקסטים בעניינים שהשתיקה יפה להם. לא אתפלא אם הרבה גורלות נחתכו בחסות הרעש (המועט, בואו נודה) שביציע התחתון, יציע הרולקסים. גם לא מעט עסקאות סמים, ונשק... רבותיי, זה מרכז העולם. מה שלא הפריע לקפיטלז ולרדסקינז בהוקי ובפוטבול, בהתאמה, וגם לג'ורג'טאון, כאמור. מסקנה? בדיסטריקט אוף קולומביה יש ביקוש לספורט, ובלבד שיהיה איכותי ותחרותי. בפעם האחרונה שהויוזארדס היו "מעניינים", קראו להם בולטס ומייקל ג'ורדן שיחק אצלם. ומאז, חושך.
כלומר, לא נכון! רואים את האור בקצה המנהרה. אם בשנה שעברה ברדלי ביל היה פצוע והקבוצה גימגמה, השנה הם די כשירים עד כה. צמד הגארדים (כולל ג'ון וול) לא נופל מאף צמד מתחרה. גורטאט רק משתבח מעונה לעונה, ננה נזרק ובמקומו הגיע המוריס הבכיר, מרקיף. גם אוטו פורטר מתקדם בעמדת הסמול פורוורד ואפילו קלי אוברה, המחליף שלו. שניהם אגב שחקני בית, ויחד עם וול וביל זו מגמה מבורכת, שמתבססים על שחקנים עם ותק בקבוצה.
המאמן סקוטי ברוקס, זכור מימיו באוקלהומה. יש מי שחשב שהביאו אותו בשביל להיות שובר שוויון בנסיונות למשוך את דוראנט, אבל כל מי שראה את הפרצוף המיואש של דוראנט ואת החיוך התמידי שלו כרגע, היה צריך להבין שלא זה מה שיביא את דוראנט בחזרה הביתה (נולד וגדל בדאון טאון די.סי), אבל לדעתי ברוקס עושה עבודה לא רעה, לא היה אשם בכשלונות של אוקלהומה (זה בכלל סם פרסטי, המנכ"ל שלהם). אם יש בו אשמה כלשהי, זה ש"לא ידע שראסל ווסטברוק חזר לשחק (3 פעמים) לפני שהרופאים הכשירו אותו לכך". אבל גם אני הייתי מכסת"ח אילו הייתי מוצא את עצמי באותה סיטואציה מביכה.
תוצאות: הוויזארדס מאוזנים, מה שמספיק למקום שישי במזרח וממש כמו יוטה, יכולים לסיים בכ"א מהמקומות 10-4. ניסיתי למצוא משהו מעניין בסטטיסטיקה שלהם. כמעט אחרונים בריב' אבל גם בריב' של היריבות. ראשונים באחוזים הנמוכים של היריבות מקו העונשין. מדהים, ההשפעה המצטברת של שריקות הבוז שלי ושל ג'וניור. הרולקסים למדו שזה עובד, וזו הקטגוריה היחידה שבה הקבוצה הזו מובילה את הליגה. ראוי לציון יאן מהינמי, שלישי בקבוצה במשכורת, שיחק משחק אחד, כרגע פצוע (בשתי הברכיים) ולדעתי העסקה הכי גרועה שהם היו יכולים לעשות.
לעומתו מרקוס ת'ורנטון, גארד-פורוורד קצת קטן אבל ערס (במובן חיובי, אמרו את זה גם על ה-F16), עם משכורת מינימום לשחקן עם ותק כמו שלו, מקום 12 במשכורות, אבל מקום 7 בדקות ו-6 בנקודות. יש מקום לשדרוג. הבחור מזכיר לי קצת את פומבה ממלך האריות. מכוער פחד, ממש חזיר יבלות, אבל בניגוד לחזות הלא אטרקטיבית, מעולם לא ראיתי אותו מעורב בהיבטים השליליים של המשחק. מעין גרסה מוקצנת של הבולדוג ג'ארט ג'ק. יעיל בהתקפה ופחות בהגנה, אבל בסדר. לדעתי הוא אחד השחקנים הכי אנדרייטד בליגה, וחבל, כי אולי קשה להתחבר עם פרצוף כזה. אבל חלאס. שיילכו לראות את היפה והחיה. הבחור שחקן קלאץ', מסוגל ליצר לעצמו מצבים. מהתבוננות בסטטיסטיקה שלו, הוא חמישי בקבוצה באסיסטים לדקה, אבל רק במקום ה-11 באיבודים. רק שהחברים ייתנו לו צ'אנס.
לסיכום כללי, ובהתייחסות לפסקה האחרונה. זה שואו ביז, ואפילו למראה החיצוני יש חשיבות. הליגה מתקדמת בכיוונים שונים. החזקים מתחזקים, השאר מתמקדים בהיי לייטס ובתפקיד העיקרי שלהם, לבדר. לכולם יש כוונות טובות, אך בניגוד למגמה הכללית, לא לכולם יש מושג במה שהם עושים. לדעת הח"מ, אפילו בניהול, יש מספר מוגבל של מנהלים, מאמנים ושחקנים מוכשרים באמת. יותר מדי קבוצות ויותר מדי משחקים בעונה הסדירה שגורמים לשחיקה סינרגית עם מספר גורמים.
התוצאות: לא כל המשחקים מושכים קהל, הרשתות הגדולות לא ממהרות לקנות זמן מסך, קשה לבנות קבוצה מאוזנת ורוב הקבוצות לא מצליחות בכך, הביקוש לשחקנים איכותיים מביא למשכורות לא מציאותיות. למרות כל זאת, זו ממשיכה להיות אחת הליגות המעניינות ביותר בספורט המקצועני. לדעתי חזרה למודל של כ-25 קבוצות והפחתה של מספר המשחקים בעונה הסדירה לסביבות ה-70-60 רק יגדילו את העניין במשחקים, חיסול של באק טו באק יעלה את איכות המוצר והורדת כמות הקבוצות תחזיר את השפיות גם לתחום המשכורות. כי אם קונלי מרוויח יותר מג'ורדן, משהו לא עובד כמו שצריך, וצריך לתקן.
שנה טובה לכולם.
לפנייה לכתב/ת 
