בואו לא נהמר: פלייאוף ה-NFL נפתח הלילה
ניו אינגלנד ודאלאס סיימו את העונה הסדירה כמדורגות ראשונות אחרי לא מעט צרות בתחילת הדרך, ונתנו את החותמת שהתחזית להמשך נמצאת בערפל כבד. זה בדיוק הזמן לקריסות מנטליות והפתעות
NFL? לכו תדעו מה יהיה. בתחילת העונה הכל היה מאוד מעורפל. מי יכול היה לנחש ששתי המדורגות ראשונות יורכבו מקבוצה שהסופרסטאר שלה הושעה מארבעת המשחקים הראשונים, ומועדון שהקוורטרבק הפותח שלו נפצע, ונשאר עם מחליף רוקי, אלמוני למדי, שלא נחשב כפוטנציאל ענק?
בגלל זה צריך לקחת את הפלייאוף, שנפתח הלילה, בזהירות. קל מאוד להגיד שניו אינגלנד היא פייבוריטית בכל משחק, שדאלאס נכנסה למומנטום של אליפות ושההתקפות של אטלנטה ופיטסבורג הן כוחות שגם הגנות פלייאוף לא מסוגלות להתמודד איתם. אבל זה בדיוק הזמן לקריסות מנטליות והפתעות.
AFC
ניו אינגלנד (1, מעפילה אוטומטית לסיבוב הבא)
לא רק שהפטריוטס עברו בשלום את התקופה שבה טום בריידי היה מושעה, אלא שהוא חזר עם רמה כזו של פוטבול, שהוא מועמד רציני לקטוף את תואר ה-MVP. בגלל אותם ארבעה משחקים, הוא מסר "רק" 3,554 יארד, מקום 20 בליגה, אבל הוא שני בדירוג המוסרים רק למאט ראיין של אטלנטה עם 112.2 יארד. הנתון המטורף ביותר הוא שב-12 המשחקים שלו, הוא מסר 28 טאצ'דאונים ונחטף רק פעמיים!
על הנייר, אפשר היה לחשוב שהפציעה הממושכת של רוב גרונקובסקי, שלא ישחק בפלייאוף, היא בעיה עבור הפאטס. אבל איכשהו, בריידי שוב הפך את הקבוצה למשהו מיוחד גם בלי הטייט-אנד הענק, אופציית המסירה האהובה עליו. גרונקובסקי החמיץ לא מעט משחקים העונה וזה לא הורגש בזכות מרטלוס בנט, טרייד מעולה משיקגו.
וזה עוד לא הכל. אחרי החזרה מפציעה של דיון לואיס, יש לפאטס שלושה רצים מפחידים – וזה עוד אחרי שבמשך שנים ארוכות, הסברה הייתה שרץ לא יכול להצליח בקבוצה הזו. לאגרט בלאנט, איש שעמד בסימן שאלה, נתן את העונה הטובה בקריירה, ג'יימס ווייט משנה הגנות בזכות יכולת התפיסה שלו, ולואיס, שעכשיו משתלב מחדש ברוטציה, בכלל היה אמור להיות השם המוביל.
וכן, יש גם את התופסים. ג'וליאן אדלמן, למרות שהתקשה להשיג טאצ'דאונים, עדיין תפס כדורים למכביר השנה. לצדו יש שני שמות מרתקים, שבתחילת העונה אי אפשר היה לנחש שיהיו כל כך משמעותיים בקבוצה. מייקל פלויד, האיש שנזרק מאריזונה בגלל נהיגה בשכרות והוחתם מיד בניו אינגלנד, והרוקי מלקולם מיצ'ל שבריידי אוהב במיוחד. ניו אינגלנד היא קבוצה קרובה לשלמות, ולמרות שיש יריבות מעולות, כל תוצאה שלא תשלח אותה לסופרבול תהיה מפתיעה.
קנזס סיטי (2, מעפילה אוטומטית לסיבוב הבא)
יש בכל ניתוח של ליגת הפוטבול מונח חשוב ששווה להתייחס אליו – עוצמת הלו"ז. כי בסופו של דבר, אין שוויוניות במסע של כל קבוצה. ישנן כאלה שלא רק שהבית שלהן חלש, וכך הן נהנות משישה משחקים פשוטים יחסית, אלא גם ששאר ההגרלה יוצאת להן סבירה.
זה לא המצב של הצ'יפס. ה-AFC דרום היה הבית הקשה בליגה. עזבו את אוקלנד ודנבר המצוינות, אפילו סן דייגו מהמקום האחרון היא נודניקית רצינית שהכישלון שלה העונה היה טמון בעיקר בפציעות של שחקני מפתח. מחוץ לבית הפנימי, חיכו לה גם משחקים מול אטלנטה, פיטסבורג, טמפה ביי, קרוליינה, יוסטון ואינדיאנפוליס. הרבה בעיות.
לכן אי אפשר לזלזל לרגע בקנזס סיטי של אנדי ריד. זו חתיכת קבוצה. ועוד לא הזכרנו שהיא סיימה את העונה הסדירה במאזן 0:6 מול היריבות הפנימיות – שזה אומר, בין השאר, שני ניצחונות מול אוקלנד החזקה של לפני הפציעה של דרק קאר, ועוד שניים על האלופה היוצאת דנבר.
ובזמן שהיא מחכה ליריבה בסיבוב הבא, היא תמשיך לשכלל את שני הנשקים שלה, מהם כל הליגה כבר חוששת. בעידן של טייט-אנדים אדירים, טראוויס קלסי הצליח למתג את עצמו העונה כטוב ביותר בתפקיד. ולצדו, רוקי מופלא בשם טייריק היל, רץ בתפקידו אבל גם תופס מצוין ומחזיר כדורים אימתני, שבזכות המהירות יוצאת הדופן שלו הפך ללהיט של הליגה בחודש האחרון. שימו לב לצ'יפס, יש להם סיכוי טוב לעשות הפעם דברים גדולים.
פיטסבורג (3) – מיאמי (6) (ראשון, 20:05)
כבר כתבנו זאת לא מזמן, ונחזור גם הפעם. אין בליגה שילוב טוב יותר של מוסר-רץ-תופס מאשר בן רות'ליסברגר, לוויאון בל ואנטוניו בראון. פשוט אין. כולם בטופ של הליגה בעמדה שלהם, כולם בכושר נפלא. הסטילרס יהיו חייבים לנצח בקנזס סיטי ובניו אינגלנד, ככל הנראה, כדי להגיע לסופרבול, אבל זה לא נראה כמו תסריט הזוי.
הם גם מגיעים עם רצף פעיל של שבעה ניצחונות (דיברנו על עוצמת הלו"ז, אז בוא נאמר ששניים מהם היו מול קליבלנד, אבל בכל זאת), ועם ביטחון עצמי אדיר. למען האמת, לא נראה שיש דרך שהם לא יעברו את סיבוב הוויילד קארד. זה לא שמיאמי לא טובה – אחרת לא היינו רואים אותה כאן. אבל השיא העונתי שלה מאחוריה, והיא תגיע למשחק עם הקוורטרבק המחליף, מאט מור, שלא נראה כמו מישהו שיכול לקחת אותה לניצחון הירואי בפיטסבורג.
זו הייתה עונה מוזרה מאוד עבור הדולפינס. היא נפתחה עם ניצחון אחד מחמישה משחקים, עד שהמאמן אדם גייס התחיל לתת את הכדור לג'יי אג'איי ולפנות לו את הדרך. הרץ, אחת מפריצות העונה, סחף את מיאמי עם כמה הופעות לא נורמליות, והוא הסיכוי היחיד שלה במשחק הזה. בעצם, נראה שגם בשיאו הוא לא יספיק.
יוסטון (4) – אוקלנד (5) (שבת, 23:40)
המשחק הביזארי ביותר של הפלייאוף. המארחת נראית כמו הקבוצה החלשה ביותר שהעפילה, היריבה שלה הייתה מועמדת לסופרבול עד לפני שבועיים ועכשיו נותרה בלי שום תקווה אמיתית. ואחת מהן עוד תעלה שלב!
יוסטון התמודדה עם ביקורות כל השנה, מה שהרגיז את המאמן ביל אובראיין, ובסופו של דבר די בצדק מאחר שהוא הביא קבלות ולקח את הקבוצה לפלייאוף אחרי קרב עם טנסי ואינדיאנפוליס. אבל גם הביקורות מוצדקות. הקווטרבק ברוק אוסוויילר סופסל לקראת סוף העונה ואיבד את מעט הביטחון שעוד נותר לו. ליוסטון יש הגנה מעולה ותופס חזק בשם דיאנדרה הופקינס שלא מקבל כדורים, ואולי זה יצליח לה רק בגלל היריבה.
לאוקלנד אין מה למכור בלי דרק קאר, ואפילו המחליף שלו מאט מגלוין לא ישחק. זה יהיה רוקי, קונור קוק, במשחק הראשון בו יפתח בקריירה. היתרון שנותר לאוקלנד בהתקפה הוא התופסים מייקל קרבטרי ואמארי קופר, אבל לא ברור אם קוק יהיה מסוגל להגיע אליהם בזמן שההגנה הטקסנית תסמן אותו בתור החוליה החלשה ותתנפל עליו.
זו ההופעה הראשונה של הריידרס בפלייאוף מאז 2002. הדרך היחידה שבה היא לא תיגמר אחרי משחק אחד היא השילוב של חליל מק וברוס ארווין. לצד הפריחה של קאר, שני שחקני ההגנה שינו את המנטליות של הקבוצה והפכו אותה לכוח מאיים. מק הביא במו ידיו ניצחונות עם מהלכים בדקות ההכרעה, ואם יוסטון תילחץ מספיק, הוא יוכל להשפיע שוב. אחת ההגנות תהיה זו שתביא ניצחון, ולמרות שקשה להמר, נלך עם יוסטון.
NFC
דאלאס (1, מעפילה אוטומטית לסיבוב הבא)
עדיין אי אפשר לדעת מי יוכתר ל-MVP של העונה. הזכרנו כבר את בריידי, ארון רוג'רס ומאט ראיין עלו כאפשרות, אבל יש משהו קסום בסיכוי שעוד נותר לשני הרוקים של דאלאס, דאק פרסקוט ואזיקיאל אליוט. כי פשוט בלתי אפשרי, לא הגיוני, ששני שחקני שנה ראשונה יגיעו לקבוצה על סף משבר, ויעיפו אותה למקום הראשון ב-NFC.
פרסקוט הוא סיפור יוצא דופן. למי שעוד לא מכיר את העניין, דאלאס רצתה לבחור בפקסטון לינץ' כגיבוי לטוני רומו, אבל דנבר חטפה אותו קודם בדראפט. פרסקוט היה ברירת מחדל, והמצב החמיר עם הפציעה של רומו, שהושבת למשך רוב העונה. אבל הרוקי התעלה על עצמו בעונה של ביטחון עצמי, יכולת גבוהה (גם במשחק הריצה), אינטליגנציה ותיפקוד תחת לחץ. רומו לא תפס את מקומו גם כשהחלים וצפוי לעזוב בקיץ, לינץ' מחמם את הספסל של דנבר.
ובכל זאת, אם כותב שורות אלה היה נאלץ לבחור, הוא היה נותן עדיפות לאליוט כזוכה בפרס. הרץ פירק שיאים כמעט בכל משחק והיה הקטליזטור שנתן חופש פעולה במהלכים שונים לפרסקוט ולקו ההתקפה החזק של דאלאס. הבחירה הרביעית בדראפט הוא לא סופרסטאר לעתיד, אלא כבר עכשיו אחד השחקנים המובילים בליגה.
נשארה רק שאלה אחת לגביהם. הם שרדו עונה סדירה קשה, אבל פרסקוט ואליוט חייבים לצלוח עכשיו גם פלייאוף. אפילו עם יתרון הביתיות עד לסופרבול, פוטבול בפלייאוף הוא ענף שונה לחלוטין. הם התמודדו עד כה בהצלחה יתרה, מטורפת, עם כל מה שזרקו עליהם. עוד כמה ניצחונות, והסיפור שלהם יהפוך לאגדה.
אטלנטה (2, מעפילה אוטומטית לסיבוב הבא)
פלייאוף 2012 הוא הסיבה שאטלנטה לא נלקחת הפעם מספיק ברצינות. זו הייתה עונה מצוינת של הפלקונס, שסיימו ראשונה ב-NFC אבל בפלייאוף רעדו להם הידיים. הם ניצחו בקושי את סיאטל לפני שנחנקו במחצית שנייה מאופסת מול סן פרנסיסקו בגמר ה-NFC. במשחק הזה נוצרה עננה מעל מאט ראיין, על כך שמדובר בקוורטרבק טוב לעונה הסדירה ותו לא.
הוא לא הצליח להתמודד עם האתגר הזה מאז, מאחר שאטלנטה לא חזרה לפלייאוף בשלוש העונות הקודמות. אבל השנה היא הרכיבה סגל התקפי פנטסטי, וכאחת הקבוצות שהכי כיף לראות, היא מוכנה להשתיק את המבקרים. ראיין, כאמור, מוביל את הליגה עם דירוג מוסר של 117.1, שני לדרו בריז ביארדים במסירה (4,944) ושני לרוג'רס בטאצ'דאונים (38).
בעיקרון, המשימה של ראיין קלה כשיש לך את חוליו ג'ונס ממתין לקבל כדור, אבל צריך לזכור שג'ונס היה פצוע לא מעט העונה, וראיין השיג מספרים יפים גם עם המחליפים שלו. אם מביטים על התמונה הכוללת, התקפה כל כך טובה לא יכולה להיות חד ממדית.
וכאן הגיע הזמן לדבר על דבונטה פרימן וטווין קולמן. במובן מסוים, מדובר בצמד הרצים הטוב בליגה. שניהם מצטיינים גם בתפיסה וגם בריצה, כאשר פרימן האגרסיבי נתן עוד עונה מעולה של מספרים על הקרקע, וקולמן חתך הגנות עם הזריזות שלו. אטלנטה מחלקת את הזמן ביניהם, ושניהם מיוחדים בדרכם. אטלנטה יכולה להגיע רחוק השנה.
סיאטל (3) – דטרויט (6) (שבת, 3:15)
סיאטל תמיד חוזרת, לפעמים קצת אחרת, אבל תמיד כאן. עדיין מדובר בסוג של שושלת, עם שני סופרבולים ואליפות אחת בשנים האחרונות, אבל הבעיה היא שלא נראה שהיא בטוחה לגמרי מי היא. רק אם תומאס רולס יחזור לעצמו יהיה לה משחק ריצה, אבל היא לא מוותרת על ההיבט הזה. ג'ימי גרהאם תופס כל דבר באוויר משחק אחד, ואז לא מעורב בשלושה. ראסל ווילסון מפציץ מסירות לכל עבר, ופתאום נותן משחק נפל.
בימי מרשון לינץ' הכל היה ברור. קודם כל ריצה, אחר כך נחכה שההגנה תחזיר מהר את הכדור, ואז עוד קצת ריצה. הניסיון לשלב יותר משחק באוויר לא תמיד מצליח, אבל לזכותם של הסיהוקס ייאמר שגם במהלך משבר זהות, הסגל חזק מספיק כדי לשמור על סיכוי לאליפות.
מבחינת הפתיחה, היא לא צריכה להתקשות נגד דטרויט. כן, הליונס היו רחוקים ניצחון ביתי אחד מול גרין ביי מהמקום הראשון בבית, אבל לא עמדו במשימה. זה היה רק כמעט, וכך גם הסגל שלהם. מת'יו סטפורד הוא כמעט אחד הקוורטרבקים הטובים בליגה. גולדן טייט, אנקוואן בולדין ומרווין ג'ונס כמעט אמינים לגמרי כתופסים. זאק זנר שהגיע משום מקום כמעט מוכן להיות רץ רציני.
סיאטל כבר לא מפחידה כמו לפני שנתיים אבל זה כרגע גדול על דטרויט. המטרה של הליונס צריכה להיות המשך בגרף ההתקדמות בעונה הבאה, כולל מציאת לפחות סופרסטאר אחד שישחק ליד סטפורד ויוכל לשנות משחקים. בהפסד לגרין ביי ראינו שאין להם את הבחור הזה.
גרין ביי (4) – ניו יורק ג'איינטס (5) (ראשון, 23:40)
אוהדים נייטרלים אוהבים לאהוב את הפקרס, וכך גם המהמרים. ברגע שתמונת הפלייאוף נקבעה, דווקא גרין ביי הפכה להיות הפייבוריטית המוקדמת לזכייה בסופרבול. זה משהו שקרה גם לפני פתיחת העונה. יש בה משהו שמאוד קורץ לקהל מבחינת הניסיון של הסגל והיכולת המפורסמת של רוג'רס להוציא אותה ממצבים קשים.
ארבעה הפסדים רצופים בעיצומה של העונה השאירו את הסיכויים להעפיל לפלייאוף באפלה, אבל רוג'רס הוביל את גרין ביי לסיום של שישה ניצחונות רצופים ומרשימים. החזרה של הטייט אנד, ג'ארד קוק, הייתה משמעותית, כי הוא מוסיף ממד חדש של עוצמה לקבוצה שלא נשענה יותר מדי בעבר על העמדה הזו בכל זאת נשארת שאלה גדולה: האם האילוצים טיי מונטגומרי וכריסטין מייקל הם רצים לאליפות? אם כן, לגרין ביי יש כבר את שאר המרכיבים.
אבל האצבע רועדת לפני לחיצה על הימור של גרין מול הג'איינטס. ניו יורק היא הקבוצה שההצלחה שלה העונה הייתה השקטה ביותר, והיא כבר זכתה בעבר בסופרבול אחרי פלייאוף בו איש לא ספר אותה. האם איליי מאנינג שווה טבעת שלישית? היריבות חזקות, אבל יש לו את אודל בקהאם, השחקן הססגוני והמלהיב ביותר בליגה, שתופס כדורים בלתי אפשריים ומעלה חיוך בכל פעם שהוא על המגרש.
המפתח הוא ההגנה. לעומת גרין ביי שיודעת לייצר נקודות, הג'איינטס רק במקום ה-18 בליגה ביארדים למשחק. בוויסקונסין אין להם שמץ של סיכוי לנצח בדו-קרב התקפי. רק אם יתסכלו את רוג'רס הם יעברו הלאה.
לפנייה לכתב/ת 
