פחות משעתיים: לרוץ מרתון בזמן שיא
בבכורה ראשונה ובלעדית לכבוד צאתו לאור, פרק מלא מתוך ספרו של אד סיזר שלוקח אותנו למסע אל צמרת המרתון ועורך היכרות עם כמה מהטובים בענף כדי לנסות ולהבין איך ניתן לרוץ 42 קילומטרים בפחות משעתיים
פרק 3
ברוכים הבאים לסקיילנד
ינואר 2008, לפני ואחרי
הבתים עלו באש בעיר טימבּוֹרוֹאָה. שנת 2008 החלה רק ימים ספורים קודם לכן, וחייו החדשים של ג'ופרי מוטאי בקושי התחילו. הוא היה בן עשרים ושש, וזה עתה חתם על החוזה הראשון שלו עם מנהל אישי והיה שקוע באימונים לקראת המרתון המקצועי הראשון שלו בחוץ. בחוץ היה כל מקום מחוץ לאפריקה. בחוץ היה המקום שבו מקבלים הזדמנות ומרוויחים כסף. הוא נאבק שנים כדי להגיע לרגע הזה. הוא עבר עשרות אלפי שעות של אימונים וכאבי לב שאי אפשר לאמוד בדרך להשיג זאת. עכשיו, חודשיים לפני הופעת הבכורה שלו במרתון מונקו, הוא היה בעיר בשם טימבורואה, והבתים עלו באש.
לרכישת הספר "פחות משעתיים" בהנחה
הארץ כולה קרעה את עצמה לגזרים אחרי בחירות כלליות שעוררו מחלוקת, אבל האלימות במחוז עמק השבר (Rify Valley), המרכז של קהילת הרצים הקנייתית, היתה חמורה במיוחד.
בני קיקוּיוּ, שמנהיגם הפוליטי מְוָואי קיבָּקי, הנשיא המכהן, סירב לוותר על מעמדו, נלחמו כאן נגד בני קָלֶנג'ין, שהאמינו שתהליך הבחירות זויף כשהתוצאה המועדפת עליהם לא התקבלה. העיר טימבורואה שוכנת בקו השבר של העימות.
מוטאי הגיע ביום ההוא באופניים. הוא עדיין היה ספורטאי לא מוכר, אבל זכה זמן קצר לפני כן במרוץ מקומי שהאופניים היו בו הפרס הראשון. עכשיו, במקום ללכת ברגל לבסיס האימונים, כ-40 קילומטרים מכפרו אקווטור, המקום שהורי הוריו גרו בו, הוא היה יכול לרכוב על אופניים. מוטאי דיווש בחזרה לאקווטור ועבר דרך טימבורואה.
הוא ראה קבוצות של בני קיקויו חמושים בסכיני פַּנגָה ארוכות עוברים בין המבנים. הם חיפשו בני קלנג'ין, כמו ג'ופרי. למוטאי לא היתה שום אפשרות לשוב על עקבותיו. הבחינו בו. הוא החליט להתקרב לחמושים. הוא היה מבועת. הוא חשב שימות.
מוטאי אמנם לא נשא נשק, אבל היו לו שני אמצעי הגנה שבהם השתמש ברגע הסכנה. הוא דיבר קיקויו שוטפת, שפה שלמד מחבריו לכיתה, בני קיקויו, כשלמד כמה שנים בבית הספר ברוֹנגָאי, מרחק מה דרומה, וגם עכשיו כשהיה באמצע שנות העשרים לחייו, היה לו פרצוף ילדותי. הוא התקרב לחבורת הגברים שאחזו בסכינים ארוכות, ירד מהאופניים, הרכין ראש ודיבר אליהם חרישית בשפת אמם. מוטאי אמר להם שהוא תלמיד בבית הספר ושהוא מנסה לחזור הביתה אל הוריו. שוטר שלא בתפקיד עמד בסמוך, שמע את חילופי הדברים והתערב כדי לשכנע אותם להניח לו לעבור. בסופו של דבר הם נעתרו.
מוטאי המשיך בדרכו בראש מורכן, מוביל את אופניו בידיו. בחלוף הסכנה הוא עלה עליהם ונסע במהירות אל החווה של סבו. בני משפחתו היו המומים כשראו אותו מגיע מהכיוון ההוא. הם סיפרו לו את החדשות: צעיר אחר מבני קלנג'ין נהרג בטימבורואה באותו היום. הרעד שאחז בגופו של מוטאי לא פסק זמן רב. המראה והריח של הבתים הבוערים עדיין חיים בזיכרונו. "זה היה כמו סיוט," אמר. "זה לא משהו שאני רוצה לזכור".
מוטאי נולד לעולם עתיק יומין ומודרני גם יחד. הוא הבן הבכור, מתוך אחד עשר ילדים, של אנדרו ואֵמי קוֹץ', ויצא לאוויר העולם בבית שכולו חדר אחד, בעל גג מתכת נמוך, באקווטור, כפר השוכן בגובה של כמעט 2,500 מטרים, כשני קילומטרים מדרום לקו המשווה.
בשעות הראשונות לחייו, בליל 7 באוקטובר 1981, סביו של ג'ופרי הקריאו לו את שמותיהם של קרובי משפחה שמתו לפני שנים כדי להרגיע אותו, כמנהג בני קיפסיגיס. כשסבתו קראה שם אחד מסוים, הוא הפסיק לבכות והתעטש - סימן לכך שפגש את רוחו התאומה. אף אחד במשפחה לא זוכר כיום מה היה שם האב הקדמון שהשפיע על התינוק להפסיק לגעות בבכי בלילה ההוא, ובכל מקרה, מוטאי אומר, "אני נוצרי. אני לא מאמין במסורות האלה".
אבל יש דבר אחד במורשת שלו שיישאר תמיד. שבט קיפסיגיס נמנה עם בני קלנג'ין שמקורם במשפחות שבטים שיצאו מעמק הנילוס לפני מאות שנים וכיום שולטים שליטה מוחלטת בריצה למרחקים ארוכים.
במונחים גיאוגרפיים, אומרים שמוצאם של בני קלנג'ין מעמק השבר. אבל כשאנשים מדברים על עמק השבר בקניה הם מתכוונים למונח שיש לו כמה משמעויות. משמעות אחת מתייחסת למאפיין גיאולוגי - השבר הממשי בפני האדמה המחלק את קניה ממערב למזרח - והמשמעות האחרת מתייחסת לישות פוליטית שאדמותיה משתרעות מערבה משולי המדרון. בדרך כלל מתכוונים במונח לשטחי המולדת של בני קלנג'ין: אדמות שופעות ופוריות בגובה רב, שהן טובות לחקלאות.
הנושא בעייתי. האדמות האלה היו בעבר שטחי מרעה של המסאי, וגם בני קיקויו התיישבו בהן. אחרי הבחירות, בשנים 2007 2008, התפרצה במקום אלימות שמוטאי הסתבך בה שלא בטובתו. משקיפים רבים פירשו את המאבק בין בני קיקויו לבני קלנג'ין לא רק כעימות פוליטי, אלא גם כתופעת לוואי של סכסוך קרקעות מתמשך.
מצב העניינים מסובך עוד יותר: בני קלנג'ין עצמם מורכבים מכמה תתי שבטים, כגון נַנדי, קֵייוֹ, קיפסיגיס, מָרָקוֶוט ופּוֹקוֹט. עד לסוף הנוכחות הבריטית בקניה, בשנות השישים של המאה העשרים, רק שניים מן השבטים האלה חיו באופן קבוע ברמות: בני ננדי ובני קיפסיגיס, הקבוצה של מוטאי. השבטים האחרים חיו בעמק ששוכן כ 2,000 מטרים למטה, באזור חם יותר, ונדדו מעלה לרמות כמה פעמים בשנה כדי לרעות את צאנם. רבים מהם גם עבדו עבור הקולוניאליסטים באוויר הדליל. כשהבריטים עזבו וממשלת קניה הנהיגה מדיניות קרקעות חדשה, קיבלו אנשי קלנג'ין בני העמק זכות לתבוע לעצמם חלקות ברמות הפוריות יותר. רובם ניצלו את ההזדמנות להתיישב מעל המדרון.
זה אזור של קניה שתיירים לא מבקרים בו בדרך כלל. אין בו שמורות של בעלי חיים, אין בו חופים ואין לוחמים בלבוש מסורתי שמופיעים מול המצלמות. אבל הוא יפהפה. הצבעים השולטים בו הם כתום (דרכי העפר, השמש) וירוק (העשב השופע אחרי מבול, הקנים). כמה מהנופים בלתי נשכחים. כשיושבים על המדרון המערבי בניָארוּ בשעת שקיעה, אפשר לראות דרומה ומערבה למרחק עשרות קילומטרים. ציפורים חגות בזרמי האוויר החמים, סמוך לצוקים המשוננים, וצללי עננים קטנים וגבוהים פזורים על אדמת העמק ככתמי דיו. קל לזכור שזהו אותו העמק שממנו יצאה לפני אלפי שנים קבוצת גברים ונשים שרגליהם נשאו אותם לארבע קצוות תבל; אותו העמק שממנו יצאו הרצים הטובים ביותר בעולם.
הנוף אמנם אידילי והקרקע עשירה, אבל רוב האנשים כאן עניים. הם חיים מן היד אל הפה. כשמבקרים באֶלדוֹרֶט, המרכז האזורי שרבים מן הספורטאים המצליחים ביותר, בהם מוטאי, קנו בו בתים יקרים, מרגישים את המאבק היומיומי. ברעש ובתוהו ובוהו השוררים במקום יכולים לעקוף אותך עגלת חמור או רכב שטח יפני מלוקק. יש תחושה של הרס ושל חיוניות בו בזמן. ילדי רחוב מסניפים דבק ומקבצים נדבות. אפשר לקנות כמעט כל דבר, כולל חלפי רכב סיניים מזויפים ואריתרוֹפּוֹאיטין סינתטי - זהו ההורמון שמגביר את ייצור כדוריות הדם האדומות והיה במרכז שערוריות סמים בזמן האחרון. הברים שוקקים חיים.
יש סיפור על הבנק הוותיק ביותר באלדורט, שמשמש עכשיו סניף של ברקליס: כאשר המתיישבים הבריטים הראשונים השתקעו באלדורט הם החליטו שהם צריכים מקום להחזיק בו את כספם. כספת עבה הובאה למקום מניירובי. אבל כשהיה צריך לפרוק את הכספת הזאת מן העגלה, האנשים שנשכרו למשימה כרעו תחת הנטל. הכספת החליקה מידיהם ונפלה לאדמה הבוצית. הם ראו שיהיה קשה להוציא את המתכת הכבדה מן הבוץ, ואז החליטו שהמקום שהכספת נפלה בו יהיה טוב לא פחות מכל מקום אחר להקמת הבנק. הפועלים פשוט בנו בניין לבנים מסביב לכספת. הסיפור - שיש לו כמה גרסאות - אולי מוגזם. אבל גם אם אינו אמין, יש בו מן האמת. אלדורט היא עיר של מסתדרים.
אף על פי שרצים רבים קנו בתים באלדורט, כמעט כולם גברים ונשים שגדלו בכפרים קטנים. מוטאי אינו שונה מהם. סבו, רַקרוּי, עבר לאקווטור בימיו האחרונים של השלטון הקולוניאלי כדי לעבוד אצל משפחה בריטית כמכונאי וכפועל. כשהבריטים עזבו, הוא נשאר עם אשתו, אסתר. סביו של מוטאי עדיין מחזיקים חווה במרחק כשלושה קילומטרים משורת החנויות הקטנה ברחוב הראשי. זה מקום מקסים, גבוה על צלע ההר, ובו שדות תירס, תפוחי אדמה, גזר וכרוב. עדיין אין כאן חיבור חשמל למשקי בית, אם כי מוטאי מקווה להשתמש בהשפעתו כדי לקדם זאת.
לרקרוי ואסתר יש חורים גדולים בתנוכי האוזניים. בשנות נעוריהם נוהגים בני קלנג'ין לענוד עגילים גדולים שמרחיבים בהדרגה את החורים באוזניהם. לאסתר יש גם קעקועים עדינים על לחייה. רקרוי כבר בן יותר מתשעים. במשך שבעים שנה הוא עבד הרבה מאוד. הוא כמעט חירש, נשען על מקל הליכה ומרכיב משקפיים רעועים שנראים כאילו הכינו אותם מקולב ישן. אבל הוא עדיין צועד בחווה בכוחות עצמו ועולה במדרגות העץ כמו אדם בן מחצית מגילו.
סבו של מוטאי מכונה בכפר "מוּזוּנגוּ": הלבן. הוא לא לבן. נכדו אומר שהוא זכה בכינוי לא רק בשל מעסיקיו לשעבר, אלא מכיוון שהתחיל לאמץ גישה בריטית: התנהגות מרוסנת והוגנת.
"הוא ישר," מסביר ג'ופרי. "אי אפשר להסתיר שום דבר מפניו. הוא הגון. אם באים אליו ומתלוננים, הוא אומר 'לא'. הוא אף פעם לא רוצה לשמוע שקרים".
מוטאי אומר שתמיד היה מאושר באקווטור. אף על פי שגדל בפשטות, הוא תמיד ידע שיהיו לו אוכל, קורת גג ואהבה. הוא רץ לבית הספר ובחזרה, מרחק של כמה קילומטרים. הוא שיחק ברחבי החווה. סביו אומרים שאהבו אותו "כמו בן".
אבל הילדות המאושרת הזאת נקטעה כשהוריו של מוטאי החליטו להעביר את המשפחה לעיר בשם רוֹנגאי, השוכנת קילומטרים רבים מדרום לאקווטור, לכיוון נקוּרוּ. זמן קצר אחר כך פוטר אביו מעבודתו במפעל טקסטיל. המשפחה חוותה קשיים. הכסף לא הספיק אלא להישרדות. מוטאי אומר שתקופה ארוכה הוא לא ישן בבית אביו כי לא היה בו די מקום. שכנים אספו אותו לביתם.
העיר רונגאי היתה מבוי סתום - מקוללת, למיטב זיכרונו של מוטאי, ונגועה במגיפת האלכוהוליזם שעושה שמות באזורים נרחבים בקניה הכפרית. הוא אומר שהיה "לא טוב... כבר לא היתה שם שום מוטיבציה... מי שגמר ללמוד פשוט נשאר בבית. הרבה מהצעירים שתו ושתו. מי שהיה לו כישרון, איבד אותו. אם אתה צעיר שם, אתה רוצה רק להתחתן ולהישאר במקום. לא לנסוע, לא לעשות שום דבר אחר. כשאני חוזר לשם עכשיו, האנשים האלה מתחננים שאתן להם כסף לשתות".
ג'ופרי נסע מרונגאי לאקווטור בכל הזדמנות כדי להתארח אצל סביו. בסופו של דבר היו הוריו קוראים לו לחזור הביתה. בתקופה ההיא לא רק העצלות של בני גילו הטרידה אותו, אלא גם יחסיו עם אביו. מוטאי אומר שאביו, שהיה מתוסכל מגורלו וכעס על העולם, הכה אותו לעתים קרובות. הסיבות לעונשים שקיבל היו לפעמים סתמיות. למשל, כששאל אם הוא יכול לבנות בית קטן לעצמו במקום להסתמך על קורת הגג שסיפקו לו השכנים, הרגיש אביו שהוא קורא תיגר על סמכותו והעניש אותו על החוצפה. לעתים היו המכות אכזריות כל כך שמוטאי ברח אל סביו. הוא אף פעם לא התנגד באלימות. הוא תמיד ברח.
בשנות הנעורים שלו, בשל הלחצים הרבים האלה, התחיל מוטאי לשתות עם נערים אחרים בני גילו. הוא זוכר בקרים מעורפלים ומבישים שבהם התעורר בבתים זרים ולא ידע היכן הוא. לימודיו נפגעו. נדרשו לו עוד ארבע שנים - יותר מהמקובל - לסיים את בית הספר היסודי.
למרות ובגלל המתחים האלה, מוטאי גם גילה את הכישרון המיוחד שלו לריצה. היו מעט נערים אחרים בני קלנג'ין בבית הספר שלו, וכמעט לא היו רצים למרחקים ארוכים. אף אחד מחבריו לכיתה לא הבין למה ג'ופרי רוצה להתיש את עצמו ולהקיף 25 פעמים את המסלול של מרוץ 10,000 המטרים. אבל מוטאי אהב את ההרגשה גם כשהוא רץ לבדו. הוא אומר שהיה לו "משהו בדם" שהניע אותו לרוץ.
בגיל 18 סיים סוף סוף את לימודיו היסודיים והבין שאין לו כסף ללימודי המשך. הוא חזר לאקווטור, גר אצל רקרוי, עבד בחווה וחי חיים נקיים. סבו נתן לו חלקת אדמה קטנה ועודד אותו לבנות עליה את ביתו. (בקתת החדר הצנועה עדיין עומדת שם). כשמוטאי גר ברונגאי הוא חשב, "זה סוף החיים שלי", אבל כשחזר לסביו האהובים, הוא ראה כל מיני אפשרויות. במילים שלו, הוא התחיל "להתמקד".
באקווטור, מוטאי רץ מדי בוקר, אם כי כיום הוא אומר שלא ידע שאימוניו עשויים להתפתח לקריירה משתלמת כל כך. הוא אומר שהוא פשוט הרגיש אושר כשרץ - הנאה שהתקשרה לילדוּת שהעביר בהתרוצצויות בין מדרונות החווה. (הזיכרון הזה נראה רומנטי, בלשון המעטה. מוטאי היה צעיר שאפתן. הוא זוכר שראה מטוסים חולפים מעל וחשב, "יבוא היום" - והוא ודאי ידע שהצלחה בתחום האתלטיקה עשויה להכניס כסף לכיסו. נוסף על כך היה לפחות עוד ספורטאי מקצועי אחד בכפר של סבו).
על כל פנים, מוטאי אומר שהכסף אף פעם לא היה המניע הראשון במעלה מבחינתו. הוא זוכר שבשנת 2000 הלך העירה כדי לצפות באולימפיאדת סידני בטלוויזיה וראה את הדו קרב עוצר הנשימה בין היילה גבריסלאסי לפול טרגט בסיום המרוץ ל-10,000 מטרים. מוטאי זוכר שכששני רצי הדור נאבקו זה בזה בדרך לקרוע את הסרט באצטדיון המרצד, הוא נשטף זיעה.
האימונים שלו נעשו סדירים יותר. בשנת 2001 מוטאי כבר רץ עם חבר בשם יוֹסְפָט קֵייאוֹ, גבר נאה ורך דיבור שעדיין מתאמן איתו. הוא התחיל להתחרות בכמה מרוצי מכשולים ובריצות למרחקים ארוכים והשיג תוצאות טובות. באותה השנה הצטרף מוטאי לנבחרת קניה לאליפויות האתלטיקה לצעירים אפריקאים שהתקיימה במאוריציוס, אבל כיוון שלא היתה לו תעודת לידה נבצר ממנו לנסוע לתחרויות. הוא היה שבור, אבל לא היה מה לעשות.
זה היה אחד מהרגעים הרבים שבהם קריירת הריצה כמעט חמקה מבין ידיו. בשנת 2005, כשמוטאי היה כבר בתחילת שנות העשרים לחייו, הוא עדיין לא הצטרף לקבוצת אימונים סדירה והתקדמותו נפגמה. הוא חשב לעזוב את הספורט לגמרי. לא היו ספורטאים במשפחתו, והוריו רצו מאוד שילמד מקצוע או שיקים לעצמו עסק. כשנפצע חמורות בשוֹק, חבר הצליח למצוא לו עבודה בכריתת עצים ובחפירת בורות עבור חברת החשמל של קניה: עבודת פרך.
חייו היו בשפל, אבל דווקא אז הוא היה משוכנע יותר מתמיד שהריצה צריכה להיות תכלית חייו. הוא זוכר איך כשעבד בכריתת עצים צפה בתחרות ריצה נוספת בטלוויזיה, בבר כלשהו, והרגיש בדיוק כפי שהרגיש כשצפה במאבק הקשה בין טרגט לגבריסלאסי בסידני. "הרגשתי כאילו... אני יכול לעוף," אמר.
אחרי שהסתיימו שישה חודשי החוזה שלו עם חברת החשמל והוא לא קיבל עבודה נוספת, גמלה בלבו ההחלטה. הוא יקשור את עצמו איכשהו לקבוצת ריצה - לא משנה איזו - ויממש את שאיפתו.
מוטאי מצא דרך אל קפּנגטוּני, כפר קטנטן ושומם ששוכן גבוה בהרים, מדרום מזרח ליער בַּרְנְט, באזור המוכר בשם סקייליין. הספורטאים קוראים לו סקיילנד, "ארץ השמים".
הכפר נמצא במרחק 20 דקות נסיעה מהדרך הסלולה הקרובה ביותר, וגובהו כ-2,700 מטרים מעל פני הים. בתקופה הקולוניאלית קראו לו קַפסַסְמית, על שם אנגלי בשם סמית שהיה בעלי החווה. עכשיו משמש בית החווה הישן של סמית בית ספר יסודי, והכפר שינה את שמו. המקומיים מבטאים את השם "קַפֶּן גֶה טוּן", שפירושו "אזור האריות". אין סיכוי לראות שם אריה, אבל אפשר לראות רחוב ראשי לא סלול, מלא עשב, ושני מלונות ריקים שחלונותיהם שבורים. המבנים השוממים נקראים "המלון הפופולרי" ו"מלון חמישה כוכבים". אתרים נוספים: טחנת דגנים פעילה שטוחנים בה גרעיני תירס להכנת אוּגָאלי, מנת הפחמימות העמילנית והדביקה שממנה ניזונה קניה הכפרית; חנות כולבו, שאפשר לקנות בה מפתח ברגים או קולה; ואטליז עמוס בשר וגם זבובים. בסמוך יש מסעדה פשוטה שמגישה צָ'פָּאטי מצוין - לחם בסגנון הודי שהקנייתים אוכלים לרוב כארוחת מנחה. אחרי הצהריים כמה גברים בגיל העבודה מגיעים מן האזורים הכפריים שמסביב, מדיפים ריחות של בוסה וצ'נגה, המשקאות האלכוהוליים המקומיים.
רואים כאן גם כמה מהרצים הטובים בעולם למרחקים ארוכים. סקיילנד היא מקום קסום לאימונים - ביום לא חם מדי, גם כשהשמש זורחת, ובלילה קריר. היא נמצאת גבוה יותר מרוב מחנות האימונים בקניה ויש בה עשרות קילומטרים של דרכים סלעיות קשות ומדרונות מאתגרים. וחשוב מכול, היא נידחת. יש מעט הסחות דעת. העיר הגדולה הקרובה ביותר, אלדורט, נמצאת במרחק שעה נסיעה. בכל מקרה, לרוב הספורטאים אין מכוניות.
את קבוצת האימונים שמוטאי הצטרף אליה בקפנגטוני הוביל ספורטאי בכיר בשם ויליאם קיפּלָגַט שניצח במרתונים ברוטרדם ובאמסטרדם. לקבוצה לא היה מאמן. בניגוד למספר גדל והולך של קבוצות אימונים באזור הריצה של קניה, שמנוהלות וממומנות על ידי קבוצות ניהול אירופיות ומעסיקות מאמנים מקצועיים, הרצים הבכירים בקפנגטוני קבעו את התוכניות לעצמם. הם לא נתקלו בהתנגדות רבה. קיפלגט החזיק בשיא אישי של 2:06:50 במרתון באמסטרדם. בזמנו, מספר מוטאי, "עם 2:06 נחשבת לספורטאי חזק". תוכנית האימונים שלו היתה תוצר של 100 שנות חוכמת ריצה.
החידושים החשובים ביותר בתחום האימונים למרחקים ארוכים נֶהֳגו בפינלנד בתחילת המאה העשרים. פָּאבוֹ נוּרמי הדגול עבד עם המאמן שלו, לַאוּרי פִּיקָלָה, על פיתוח תבנית אפקטיבית של אימוני אינטרוולים - ריצות מהירות וביניהן הפסקות קצרות - כמו גם ריצות ארוכות יותר. לפני כן נהגו הרצים פשוט ללכת או לרוץ למרחקים בקצב קבוע.
נורמי עצמו הוא עדות חיה להצלחת שיטותיו: בקריירה מדהימה הוא הביס את כולם, החל בריצות 1,500 מטרים וכלה במרתון. הוא עדיין האדם היחיד בהיסטוריה שהחזיק בשיאי העולם למייל, ל 5,000 מטרים ול 10,000 מטרים - בעת ובעונה אחת.
יסודות הפילוסופיה של נורמי עדיין עומדים היום. בתוכניות של הרצים הטובים ביותר בעולם משלבים אימוני מהירות בריצות ארוכות. אבל גם אם האימונים לא השתנו במהותם מאז תקופתם של הפינים המעופפים, חל בהם שינוי דרמטי במידות ובדגשים. ההתפתחויות האלה באות בגלים. בשנות השלושים של המאה העשרים שיפר המאמן השוודי גוֹסטה הוֹלמֶר את שיטת אימוני האינטרוולים הפינית והפך אותה לגמישה יותר - רץ יכול לשנות את הקצב במהלך ריצה בהתאם להרגשתו. עבודת אינטרוולים מהסוג הזה קיבלה בסופו של דבר את השם הנחמד "פַרטלֶק" (Fartlek, משחק מהירות).
האלוף הצ'כי הדגול אמיל זָטוֹפֶּק שדרג את הרעיון הזה. הוא רץ קילומטרים רבים מהר ובעצימות גבוהה, לפעמים במגפי צבא, ומדי פעם גם סחב את אשתו על גבו כדי לחזק את עצמו - שיטה שלא זכתה לחסידים רבים. ריצתו של זטופק לא היתה מלאת חן - הוא רץ, כפי שאמר עיתונאי אחד, "כמו אדם שמתאבק עם תמנון על מסוע" - אבל ההצלחה שלו היתה כבירה. באולימפיאדה של 1952 הוא זכה בשלוש מדליות זהב: בריצת 5,000 מטרים, בריצת 10,000 מטרים ובריצת מרתון (בניסיון הראשון שלו במרחק הזה).
בשנות החמישים והשישים הפך המאמן הניו זילנדי ארתור לידיָארד את הפילוסופיה של נורמי על פיה. הוא הקפיד שהרצים שלו יבנו "מאגר" ענקי של קילומטרים לפני שיחשבו אפילו לעבוד על המהירות. לדעתו, חיוני שרצי עילית יגמאו כדבר שבשגרה יותר מ 160 קילומטרים בשבוע בקצב נמוך מקצב מרוץ. שגרה כזאת מאמנת את הלב והשרירים למאמצי התחרות, ולא משנה אם הספורטאי אלוף ב-800 מטרים או רץ מרתון. הגישה של לידיארד זכתה לכינוי אל. אס. די (Long Slow Distance - מרחק ארוך באטיות), אבל היא מגלמת במלואה את הפילוסופיה שלו. הספורטאים שלו נהגו לשלב בסופו של דבר ריצות מהירות ושיפועים בריצות ארוכות יותר, ככל שתוכנית האימונים התקדמה, אבל הוא רצה שהם יבנו את עצמם על בסיס רחב מאוד.
באותה התקופה המציא המאמן האוסטרלי האקסצנטרי פֶּרסי סֵרוּטי גישה שכינה "סְטוֹטָאן" (חידוש לשוני מכוער, שילוב של המונחים "סטואי" ו"ספרטני"). היתה לו אובססיה לצורות הריצה, ושיטת האימונים שנקט היתה ייחודית: הוא דרש מן הרצים שלו לרוץ בגבעות ובחול לצורך "אימוני התנגדות". הוא גם האמין שרץ צריך "גזע חזק", כלומר כוח ליבה, כפי שאנחנו מבינים זאת כיום. לסרוטי היו רעיונות משונים - הוא לא האמין בחימום, למשל - אבל נראה שהשיטות שלו עבדו. הרצים שלו שברו שלושים שיאי עולם.
הרצים המזרח אפריקאים משלבים כיום את הגישות של לידיארד, זטופק, נורמי וסרוטי בפילוסופיה המקומית שלהם. רצי עילית בדרך כלל עוברים כ-200 קילומטרים במהלך השבוע ומתאמנים לפחות פעמיים ביום במשך שישה ימים. התבנית הזאת משתנה לפי הצורך. יש רצים שמתאמנים שלוש פעמים ביום בזמן שהם בונים לעצמם בסיס של קילומטרים. חלקם מתאמנים גם בימי ראשון. כולם ישנים מספר שעות יוצא דופן ביממה. (לוֹרְנָה קיפלגט מאמינה ב-16 שעות שינה ביום כשהיא בתקופת אימונים מלאה). מעטים מאוד עובדים בחדר הכושר לחיזוק כוח הליבה. את הכושר הם מפתחים בריצה בלבד.
השיטה הקנייתית מתוכננת לשם בניית מהירות וסבולת בעת ובעונה אחת. אימון קנייתי מועדף הוא "ריצת התקדמות", אימון למרחק רב שמתחיל לאט ומסתיים בקצב מהיר. אבל מה שמייחד באמת את עילית המרתוניסטים המודרניים בהשוואה לקודמיהם הוא כמות העבודה שהם מבצעים בעצימות גבוהה. כיום מקובל שאימון מהירות אחד של הספורטאים הטובים ביותר יכיל עשר פעמים 2,000 מטרים (20 קילומטרים בסך הכול, כמעט חצי מרתון). האנשים שמרוויחים כסף במרתון כיום חייבים להיות מהירים. רצי מרתון בעבר היו מתקשים לפעמים במרחקים קצרים על מסלול, אבל רוב האלופים בני הדור הנוכחי יכולים לפתח קריירה מצוינת גם למרחק 5,000 מטרים.
מוטאי מצא בקפנגטוני מקום מגורים זול ככל האפשר והשקיע את כל מרצו באימונים. רוב הזמן לא היתה לו פרוטה. החיים לא היו קלים. אבל הוא לא הניח למחסור להרתיע אותו. הוא זוכר שאמר לעצמו: "כשבן אדם נולד אין לו כלום. גם לאבא שלך לא היה. קום. תעבוד". המחנה היה מרוחק יותר מ-30 קילומטרים מאקווטור. בסופי השבוע נהג מוטאי ללכת ברגל לשם ובחזרה - אפילו בעונה הגשומה, כשהבוץ הגיע לגובה הירכיים במקומות מסוימים. בתוך זמן קצר הוא עבר למגורים משותפים עם ספורטאים זוטרים נוספים. אחד מחדרי השינה שבהם גר במהלך התקופה ההיא היה ממש ליד הכניסה למועדון הלילה היחיד בקפנגטוני, מרחץ זיעה מחופה גג פח בשם "קלאב 2000". בסופי השבוע הוא היה מרוויח כסף ממכירת ירקות מן החווה המשפחתית. כל סנט שהרוויח הוקדש לשכר דירה ולאוכל. בכל התקופה הקשה ההיא היתה תפילה אחת בפיו: "אנא ממך, אלוהים, אני מתפלל שביום מן הימים יבוא יומי".
המילה סבלנות מכילה בתוכה המתנה וסבל גם יחד. בחודשים הראשונים שלו בקפנגטוני נאלץ מוטאי לחוות את שניהם. הוא עדיין נשא פגיעות שהקשו עליו בתחילת שנות העשרים לחייו. הוריו המשיכו להציק לו שיעזוב את הספורט. הוא לא נכנע להם, אבל הריצה התחילה להיראות לו כגורל אכזר, לאו דווקא כייעוד. לפעמים בלילה הוא היה בוכה במיטה, שכן גופו לא הצליח להדביק את קצב שאפתנותו.
אבל לצד הלחצים האלה היה העונג הפשוט של הריצה בקבוצה של ארבעים חמישים רצים, פעמיים או שלוש ביום: האחווה, הבדיחות, שמות החיבה, העצות. בהפוגות הארוכות בין האימונים הם היו יושבים על כוסות צ'אי, משתזפים ומספרים סיפורים. החברים האלה, זוכר מוטאי, נהפכו לאחיו.
בשנת 2007, אחרי שנתיים שבהן הוא התאמן בסדירות, השתפר הכושר של מוטאי. הוא כבר היה מסוגל לרוץ בקצב של הגברים החזקים ביותר בקפנגטוני. כששמע על מרוץ כביש סמוך לכפר שלו, הוא השתתף וזכה. בזכות האופניים שזכה בהם כפרס הראשון הוא היה יכול להשתתף בתחרויות שלא היה אפשר להגיע אליהן ברגל. הוא גם פגש בחורה מהכפר שלו בשנה ההיא, אישה מתוקה ושתקנית בשם ביאטריס, והתחתן איתה. ובסוף השנה הוא נרשם למרתון קָאס באלדורט, אירוע יוקרתי שמשך תשומת לב של מנהלים מאירופה.
מוטאי זוכר את בוקר יום המרוץ באלדורט. הוא התעורר מוקדם ויצא עם עוד כמה ספורטאים מקפנגטוני למצוא מקום פתוח לארוחת בוקר. השחר עוד לא עלה, והכול היה סגור. בסופו של דבר הם נתקלו ברוכל שמכר תה ולחם ברחוב. הספורטאים האחרים לא בטחו ברוכל. הם חששו שהמזון שהוא מכר יזיק לבריאותם, אבל מוטאי התעקש. הוא טען בלהט שאם לא יאכלו מהמזון של רוכל הרחוב, הם לא יאכלו כלל. התברר שההחלטה היתה נבונה. הם לא ראו שום מקום אחר לאכול בו לפני שעלו להסעה לקו הזינוק של המרוץ.
שעות אחר כך, עם מעט אוכל בבטן, נתן מוטאי הופעת בכורה בגובה רב בתוצאה יוצאת מגדר הרגיל - 2:12 - תוצאה שהיתה טובה דיה למקום השני. מנהל הולנדי בשם חֵרַרד ואן דה וין צפה בו. לצדו היה וילסון קיגן, ספורטאי חביב שוואן דה וין ייצג, שגם היה חבר בקבוצת האימונים של מוטאי בסקיילנד.
"זה הבחור שלי!" צעק קיגן לעבר ואן דה וין כשמוטאי חלף על פניהם במהירות במקום השני.
ואן דה וין התרשם. מוטאי לא סתם הצליח יפה במרוץ, היה לו סגנון קליל ויעיל. כך החלה מערכת היחסים המקצועית של מוטאי עם המנהל האישי שלו. הם חתמו על חוזה יום אחרי המרוץ. ואן דה וין, שראה שמוטאי טוב במסלולים הרריים, שיבץ אותו למרתון מונקו, שמתקיים במסלול הררי, במארס 2008.
"זה היה היום", אמר מוטאי על המרתון של קאס. "החיים שלי התחילו שם".
חייו כמעט הסתיימו חודש אחר כך בידי אספסוף בטימבורואה. אחרי שנרגע מההלם של התקרית הוא התמלא כעס. הוא עבד קשה כל כך לקראת ההזדמנות הזאת במרתון קאס, ואף מצא לעצמו מנהל אישי שיכול לעזור לו לרוץ תמורת סכומי כסף רציניים, ודווקא עכשיו המדינה סוערת. מאות אנשים מתים ומאות אלפים נעקרים מבתיהם. התחילה תקופה שהקנייתים כינו בלשון נקייה "תקופת אחרי הבחירות", ואיתה אולי נמוגו הסיכויים של מוטאי לממש את כישרונו.
אפילו האימונים כבר היו מסוכנים. הספורטאים לא ידעו את מי יפגשו בריצות הארוכות. רץ המרתון וסלי נְגֵטיץ' נהרג במהלך התקריות האלימות מחץ מורעל. אלוף המרתון העולמי לוק קיבֶּט נפצע קשה מפגיעת אבן.
בסופו של דבר שככה האלימות. ב-28 בפברואר 2008 חתמו מְוָואי קיבָּקי ורָאילָה אוֹדינגָה, שני הפוליטיקאים היריבים שהיו במרכז המשבר אחרי הבחירות, על הסכם לחלוקת כוח. הכשרתו של מוטאי אמנם נקטעה בשל הזעזועים בקניה, אבל לא היתה מניעה שהוא ייסע למונקו ויתחרה במרתון הראשון שלו מחוץ לארצו. הוא הסתחרר מהתרגשות.
הכול היה חדש בעיניו. ראשית, הוא היה צריך לטוס בשלוש טיסות כדי להגיע למונקו. זו היתה הפעם הראשונה שהוא עלה למטוס. מוטאי זוכר איך הגיע לטרמינל הקטן בנמל התעופה של אלדורט ולמראה כמות האנשים חשש שלא יהיה לכולם מקום בטיסה לניירובי. הוא ראה בחייו מטוסים רק מהקרקע, וממרחק כזה הם נראו קטנים במידה בלתי אפשרית. עכשיו היו עשרות אנשים איתו בטרמינל - יותר מדי, לפי החישוב שלו, מכדי שלכולם יהיו מקומות ישיבה. מכיוון שחשש שלא יכניסו את האחרונים שיגיעו, נדחק לקדמת התור.
אחר כך היתה הנחיתה של הטיסה האחרונה בנמל התעופה קוֹט ד'אזוּר בניס. מסלול הנחיתה נמצא בלשון יבשה בחוף הדרומי של צרפת. כשהמטוס חג מעל הים התיכון בהכנות לנחיתה, מוטאי זוכר שהוא שקל את האפשרות של נחיתה על המים והתכונן לחבטה ולנתזים.
ומונקו עצמה! היא נראתה למוטאי מגוחכת. אנשים במונקו נסעו במכוניות בתוך מנהרות וטיפלו בכלביהם בבתי חולים.
כל הבתים היו על מדרונות. אפילו אצטדיון הכדורגל לואי השני, שבו הסתיים המרתון, היה מונח איכשהו על בניין. מוטאי התפקע מצחוק. "איך הם בנו את הבתים האלה?" הוא זוכר שחשב. "איך הם עשו את המקום הזה שייראה ככה? זה היה בלתי ייאמן!".
המרוץ הלך והתקרב, ומוטאי הרגיש מוכן יותר ויותר. הוא סירב להמשיך לשאת את נטל האלימות שאחרי הבחירות, השנים הרבות שבהן נאבק ונעוריו האומללים. הוא נמצא כאן, במקום המשונה הזה שבו הצטופפו "מוּזוֹנגוּס" עשירים, והיתה לו הזדמנות לשנות את גורלו.
ביום המרתון הגיע ואן דה וין לסייע לו. המנהל האישי שלו צפה במרוץ ממשאית הקצב. ואן דה וין זוכר שמוטאי נראה כאילו הוא עובר את המסלול ההררי, אל ונטימיליה שבאיטליה ובחזרה, בקלות. הוא רץ בקצב קבוע בחצי הראשון, ואז התפרץ פעמיים - פעם אחת בקילומטר ה 30 ושוב בקילומטר ה 35. כך הוא הביס את היריבים שאיתרע מזלם להתחרות במרוץ הבכורה בקריירה המופלאה שלו. מוטאי זכה במרוץ בתוצאה 2:12:40. הפרס הכספי היה 4,000 אירו. חייו כספורטאי בינלאומי התחילו.
לפנייה לכתב/ת 
