כן, אדוני המאמן: פרויקט הפוטבול החינוכי
ארז לוסטיג שהקים את עמותת AYFI, הבונה את תוכנית הפוטבול לצעירים, מגדל את דור העתיד של הענף באמצעות החדרת האהבה אליו בקרב ילדים המגלים התלהבות: "זה מגבש את כולם ומנחיל ערכים לחיים". צפו בכתבה
מגרש הפוטבול המאולתר בנען, שביום-יום משמש לכדורגל/מקום נחמד לשחרר בו את הכלב, קפוא לחלוטין ביום חמישי אחר הצהריים. הצלם והכתב בודקים את הטמפרטורה בטלפון הנייד, עטויים מעילים, כובעים וכפפות. אבל על המגרש יש רק חום בוער של אקשן ספורטיבי.
ליגת הפוטבול הישראלית פועלת כבר עשור, וצברה לעצמה קהל נאמן ומסור. אבל מה עם דור העתיד? מתחת לליגת הבוגרים פועלות שלוש קבוצות של ילדים ובני נוער, בנען, כפר סבא וקריית אונו, אותן הקים, מלווה ומאמן ארז לוסטיג.
בעבר, תאמינו או לא, לוסטיג הקשוח שמתזז את הילדים על המגרש היה גנן בגן ילדים. כיום הוא מנטור לילדים ולבני נוער, מקיים הרצאות מוטיבציה בבתי ספר, מלווה הורים לילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז – ובעיקר מנחיל את האהבה למשחק לילדים במדינה בה הענף לא מפותח במיוחד.
לוסטיג הקים את עמותת AYFI, Amreican Youth Football Israel, שבונה את תוכניות הפוטבול לצעירים. העמותה הצהירה כי "באמצעות הפוטבול האמריקני לומדים וגדלים השחקנים על ערכים וקודים ברורים אשר מכוונים את דרכם ומעניקים להם דרך חדשה, שלא הייתה קיימת בסביבתם. בפוטבול יש מקום לכולם והשוני בין השחקנים הוא שהופך את הספורט למדהים. במקום בו לכל אחד יש תפקיד וכולם חייבים ללמוד ולעבוד כקבוצה דברים נפלאים קורים".
הדבר בא לידי ביטוי כשהקבוצה על המגרש ומתחלקת לקבוצות קטנות – אחת עובדת על ההגנה ואחת על ההתקפה. הילדים הקטנים עובדים על דברים בסיסיים יותר – ולוסטיג מקבל שם עזרה מחבר'ה צעירים שמשמשים כעוזריו (ואחד מהם בדרך לקורס מאמני פוטבול בווינגייט), וגם מרודי ומדייב.
רודי שיחק פעם ב-NFL ואימן בארה"ב, והוא מגיע לכל אימון מירושלים יחד עם חברו דייב כדי לעזור. הם אמריקנים, נוצרים אוהבי ישראל, שחיים בארץ תקופה מסוימת ונדלקו על הפרויקט. אחת האמהות שצופה מצד אומרת שככה צריכה להיראות גם העבודה בבתי הספר – קבוצות קטנות, שלא תמיד המדריך נמצא איתן, אבל יודעות מה המטרה שהן צריכות לבצע ועובדות כצוות.
אולי זה הענף עצמו, אולי האישיות המיוחדת של לוסטיג, אבל האווירה שונה מאוד מאשר באימון כדורגל של ילדים. כל המשתתפים מחויבים במאה אחוז, ומתנהלים במשמעת כמעט צבאית. ההוראות נעות בין עברית לאנגלית, ובתרגילי החימום הם סופרים בקול רם כמו חיילים ועונים ללוסטיג "יס, קואץ'!" בשאגה. יש שם רגעים יפים. אחד הנערים עוזר לחברו ללבוש את מדי המשחק הכבדים (הציוד, בשווי 1,500 שקל לשחקן, ממומן ע"י העמותה ולא ע"י ההורים). שחקן אחר, שילד קטן ממנו רץ לידו בחימום ומועד, עוזר לו לקום בחיוך.
לוסטיג הוא סוג של אבא-אח גדול-דמות חינוכית-חבר על המגרש. בלי שישים לב שאני מקשיב לכל מילה, הוא מנהל שיחה עם אחד הילדים הקטנים יותר ששכח פריט ציוד מסוים. הילד, במתכונת בית ספר סטנדרטית, מתרץ בכך שאבא שלו היה אמור להביא לו את הפריט. לוסטיג, לא בצעקות, אלא בשיא הסבלנות, מסביר לו: "קיבלת ציוד, וזה לא אבא ולא אני. האחריות היא שלך".
האלמנט החינוכי עובר כחוט השני בכל מהלך. דייב החייכני, כבר סבא אבל מלא אנרגיה, הופך את לימוד המשחק לכיף עבור הילדים הקטנים ועיניו נוצצות כשהם מצליחים למסור כדור כמו שצריך. הנערים הגדולים יותר מפנימים את ערכי המשמעת שלוסטיג מנחיל. ומה עם רודי? הוא כבר מעריך את הפוטנציאל של השחקנים המנוסים בחבורה, חולם להפוך אותם למקצוענים.
לוסטיג מסכם: "הגעתי להכרה אמיתית שהייעוד שלי בחיים הוא לתת לילדים ובני נוער את הכלים הנכונים על מנת לעבור את גיל ההתבגרות בשלום. דרך הפוטבול, שהוא 'המעבדה של החיים', השחקנים לומדים להתמודד עם קשיים ופחדים. הם מקבלים חיזוק קבוצתי ויודעים שיש קבוצה של חברים לצידם שתעזור להם לקום כשייפלו".
לפנייה לכתב/ת 
