מה הופך את פדרר לגדול כל כך?

יש משהו בפדרר שקשה להסביר. הוא לא הכי מהיר, גם הסרבים שלו לא הכי מהירים, ההחזרות שלו לא הכי מדויקות. מה גורם לנו להתאהב בו בכל פעם מחדש? אולי זהו, בדיוק, שהוא לא מושלם, רק כמעט. ממש כמונו הצופים, ומכאן ההזדהות הכמעט מוחלטת איתו.

יש היבט נוסף של גאונות במשחק שלו. נדאל מסוגל להתקיף טוב יותר מרוג'ר בזמן שהוא מותקף בעצמו, וכמעט אף פעם לא מחזיר כדור קל ליריב. ג'וקוביץ' משחק טניס יותר מושלם מהקו האחורי, מארי הכי טוב בהגעה לכדורים אבודים. לכל המוזכרים יש יכולות קרובות לשלמות בכל קטגוריה, ובאף אחת מהקטגוריות לפדרר אין עליונות. אפילו סטן ואוורינקה עולה עליו בעצמת החבטות. לסיכום ניתן לומר שפדרר טוב בהכל, בלי להיות מוביל. לפניו היה איוון לנדל, שהיה טוב כמעט בהכל (לקה במשחק רשת ולכן מעולם לא זכה בווימבלדון, למשל), אבל לנדל לא היה כה אהוב, וגם (לפחות קצת) פחות מוצלח. אז מה זה שמבדיל את רוג'ר משאר הטניסאים?

(צילום: רויטרס)

אולי זה החיוך והתסרוקת, המבט הממוקד, אולי התרגיל הקרוי על שמו (התקפת ההתגנבות בביצוע רוג'ר, מול סרב שני איטי במיוחד) שרוג'ר פיתח במטרה לחסוך אנרגיה ולזכות בנקודות קלות, מתוך מודעות להשפעה של גילו המופלג על הסיכויים לזכות בתארים משמעותיים. להמציא תרגיל חדש בטניס של היום? באמת כל הכבוד. זה מראה על ההשקעה העצומה וההתמקדות המוחלטת במטרה. השאיפה הבלתי מתפשרת לשלמות.

הוא גם איש משפחה למופת, בלי שערוריות, אבל כל הטניסאים הם כאלה, לפחות בצמרת הגבוהה. אישה תומכת וחזקה אבל לא יפהפייה, תאומות שמגיחות לפעמים לפרסומות וליציע, להבדיל מהבנים שנשמרים כסוד כמעט מוחלט ולא נחשפים לתקשורת. המשפחה מוזכרת כי מי שמבלה עם שני זוגות של תינוקות, לא ישן טוב בלילה ולא מתפקד למחרת. לידות משפיעות יותר על נשים, אבל פדרר לא מתנתק מהמשפחה גם בטורנירים גדולים, וגם לזה (וכמובן גם לגיל) יש מחיר, אבל הוא לא "מקריב את המשפחה" לטובת הקריירה, ולא מוותר על הקריירה בשביל להתרכז בגידול המשפחה. הוא ממוקד במטרה. הם ממוקדים במטרות, ומוכיחים לכולם שהתמקדות מאפשרת להגשים יותר מחלום אחד, וזה מדהים, כי שני "הצעירים" בארבעת הגדולים, ג'וקוביץ' ומארי, נעדרו מכמה גמרים לאחר שהקימו משפחה. גם להם יש מחויבויות, קצת יותר קטנות מאלו של פדרר, אבל בשביל לא לישון טוב בלילה מספיק תינוק אחד שצומחות לו השיניים או שהחלב עושה לו גזים.

וזה מוביל אותנו ל"הגרלות" באירועים המרכזיים. בשביל לקחת את התואר, מישה זברב, למשל, היה צריך להדיח את גרסיה לופס, איזנר ומארי, ואז היה מחכה לו נישיקורי ברבע הגמר, ואוורינקה בחצי וג'וקוביץ' בגמר. לפגוש דווקא את פדרר קשישא ברבע? אמא אמא, חלמתי חלום, שאני פוגש בזה אחר זה את איזנר, מארי, פדרר, ואוורינקה וג'וקוביץ' ומנצח את כולם. איזה חלום נפלא, אולי כשתגדל, עונה לו אמא.

גם נדאל בשיאו היה מתקשה לנצח את כל הסוללה הזו. הדרך שלו לגמר הייתה צריכה לכלול את ג'וקוביץ' ובגמר הוא היה צריך להתגבר על מארי. לא מעט, אבל מי שלא נמצא באחד משני המקומות הראשונים צריך להיות מוכן להתמודד עם שניהם בשביל לקחת תואר, כי אין יותר הגרלות, וזה מסביר למה כל כך מעט טניסאים מחלקים ביניהם כל כך הרבה תארים. דווקא בעידן שלנו, שלושה מארבעת הטניסאים "הגדולים בכל הזמנים" בענף? גם נדאל ובעיקר פדרר וסרינה? ובדיוק בדור שלפניהם פיט סמפראס ושטפי גראף? זו סתם מקריות? לא ולא.

ההגרלות בוטלו ובמקומן יש דירוג. זה לטובת הרייטינג של הענף, כי לטובים יותר (שמושכים קהל) קל להגיע לשלבים המכריעים, אם אין אפילו סיכוי תיאורטי שהם ייפגשו בינם לבין עצמם בשלבים המוקדמים, אבל זה פוגע בתחרותיות של הענף. המצב הטבעי בכל ענף ספורט צריך להיות כמו בקלישאות הלעוסות ש"יותר קל להגיע לצמרת מאשר להישאר שם" ו"יותר קל לזכות באליפות מאשר להגן עליה". אבל בטניס זה לא המצב. אם אתה מגיע להיות מדורג גבוה, "ההגרלה" שלך הופכת להיות יותר ויותר קלה. תדאג לא להיפצע ולהשיג תוצאות סבירות, לעבור את כל הצעירים בשלבים המוקדמים וגם תישאר בצמרת.

באליפות הנוכחית, לא פדרר ולא נדאל פגשו את מארי ואת ג'וקוביץ'. שניהם עפו מוקדם, בגלל הפשרות שהם עושים בין משפחה וקריירה. פדרר ונדאל פשוט נהנו מן ההפקר. פדרר נזקק ל-4 מערכות בשביל לעבור את יורגן מלצר בסיבוב הראשון, אמנם עבר ב-3 גם את רובין וגם את תומאש ברדיך בסיבובים הבאים, אבל ברדיך תמיד מסתפק רק בלתת פייט כשהוא פוגש את האלילים שלו. בסיבוב הרביעי זה היה נישיקורי ב-5 מערכות ומשחק די צמוד. ניתן לומר שפדרר כיום טוב בערך כמו נישיקורי כיום. כ"א מהם יכול להתעלות ביום נתון ולנצח מישהו שמעט מעליו בדירוג. נישיקורי בשיאו הגיע אפילו לגמר של גראנד סלאם, אבל נפל שם מול מארין צ'יליץ'.

זה בערך מה שפדרר היה יכול לצפות מעצמו בטורניר הזה. לעבור כמה שלבים ואולי להגיע לחצי הגמר, ואני בטוח שהוא היה חותם על התחזית (האופטימית משהו) הזאת, לפני שבועיים, נניח. פדרר ניצח די בקלות את זברב, שכנראה עוד לא התעורר מהחלום ההוא, בשלוש מערכות ברבע גמר "בהזמנה". הוא היה צריך לעבוד הרבה יותר קשה בחצי הגמר, מול ואוורינקה שכרגע בכושר עדיף ע"פ רוג'ר קשישא, אבל היציבות מעולם לא היתה הצד החזק של סטן הגבר. הגמר היה כאילו בהילוך איטי. גם פדרר וגם נדאל רחוקים משיאם כיום. בהחלט היו כמה מהלכים מבריקים אבל זה היה בעיקר מותח. פדרר הגביה עוד קצת את הרף בפני כל מי שאולי ינסה לשבור את השיא שלו, בעוד לנדאל אצה הדרך לבדל עצמו מסמפראס שמשתף עימו את המקום השני והמכובד.

המסע של נדאל לגמר היה אפילו קל יותר מזה של פדרר. פלוריאן מאייר? מרקוס בגדטיס? לפחות אלכסנדר זברב (האח הבכיר, ערב הטורניר) מתח אותו ב-5 מערכות. לפני כמה שנים, מי היה מאמין. בהמשך מונפיס מתח אותו ב-4 מערכות, אבל ראוניץ' נכנע ב-3 חלקות, ואלו היו נציגי הטופ 10 שהוא פגש בדרך לגמר. זה גראנד סלאם, כן?

ובהיסטוריה של הענף יירשם שהגמר היה "קלאסי, מפגש על כל הקופה בין הטוב בכל הזמנים וסגנו", שגם הגיע לחמש מערכות, ומה עוד אפשר לבקש. אז זהו, שמהמקום ה-17 בעולם, ה"הגרלה" לא עשתה חסד עם פדרר. גם זה ייזכר לזכותו, שזכה בתואר למרות הגרלה קשה, אבל בשורה התחתונה הוא לא נפגש עם אף אחד משני הראשונים בעולם, כיום, וזה בהחלט עונה על הקלישאה החבוטה כשלעמה, שממנה גם התחלתי, שהמזל, הולך עם הטובים. וזה כשלעצמו נחשב גם נחשב.