האכזבה של המדינה

המועדון המעוטר ביותר בכדורסל הישראלי, ובין הגדולים באירופה, שובר העונה כל שיא שפל אפשרי. אם בעבר כשהיו מדברים על מכבי ת"א הייתה תחושה של גאווה, היום מדובר בצוללת צהובה ולא יותר.

כולם בטח זוכרים את הציפייה למשחקים של מכבי באירופה בימי חמישי. ההתארגנות עם חברים, בירות, פיצוחים והכל בשביל ליהנות מהקבוצה שהיא הרבה יותר מסתם קבוצה. בעבר מכבי הייתה קבוצה שבזמן שהייתה משחקת, הרחובות היו ריקים, אנשים היו מתכננים את הלו"ז שלהם בהתאם למכבי, היה קונצנזוס סביב הקבוצה גם מכאלה שלא אוהדים את הקבוצה.

תמונה נדירה(צילום: עוז מועלם)

העונה הכל התהפך, כל הגאווה, כל היוקרה, כל הציפייה לראות את מכבי, הכל התפוגג כלא היה. מכבי הפכה לעוד קבוצה בליגה ובאירופה. קבוצות שכבר בטרם התחיל המשחק היו מפסידות למכבי, היום באות בביטחון מלא ולא חוששות לרגע וברוב המקרים גם מנצחות. היכל יד אליהו-נוקיה-מנורה מבטחים הפך מהיכל גועש שיריבות היו מפחדות להיכנס אליו, להיכל קר ומנוכר, ובטח שלא ביתי ומאיים כפי שהיה בעבר.

עולה השאלה - מה גרם למפולת הזאת? מי האחראי, ההנהלה או השחקנים? התשובה לשאלה היא מורכבת ואנסה לפשט את הדברים. ניקולה וויצ'יץ הוא המנהל המקצועי של מכבי ת"אף כלומר, הוא זה שמחליט אילו שחקנים יגיעו לקבוצה עוד לפני שהמאמן ממונה וגם לאחר מכן. הוא מעביר את רשימת השחקנים שהוא החליט לגביה לידי ההנהלה, אשר מורכבת מ-13 מנהלים, מתוכם 5 בעלים, וכל אחד מחברי ההנהלה מחזיק בדעה אחרת על כל שחקן. כל אחד דוחף ורוצה לראות בקבוצה את השחקן שהוא מאמין בו. לאחר שההנהלה מאשרת מספר שחקנים מהרשימה, אז מאוד חשוב למנות מאמן שיהיה שותף כי אחרת זה לא מקצועי.

לאחר שמונה המאמן, הוא מגיע לאימון עם השחקנים אותם הוא לא בחר ולא מאמין בהם, והם מצידם לא סופרים אותו כי הם יודעים שהם נמצאים מעליו בהיררכיה, וכך נוצר אוסף של שחקנים, טובים ככל שיהיו, אבל בלי דבק שיחבר אותם לכדי קבוצה, מכונה משומנת, יחידה אחת שתעמוד בכל משימה שיתנו לה.

מכבי ת"א כיום היא לא קבוצה, היא אוסף של שחקנים חסרי מוטיבציה שרק מחכים שהעונה תסתיים ואיתה גם הסיוט שבו הם נמצאים. לעניות דעתי, השחקנים אינם האשמים הבלעדיים במצבה של הקבוצה, נכון, יש להם חלק, אבל הריקבון הניהולי וכל הקלקולים שיש במועדון, משפיעים באופן טבעי על תפקודם של השחקנים. אם בתחילת העונה ההחתמות המרעישות העלו את מפלס הציפיות, ואף אמרו שמכבי תילחם על זכייה בגביע אירופה, היום ספק אם מכבי תצליח להגיע לגמר גביע המדינה בארצנו הקטנטונת.

למכבי נותרו העונה עוד שתי מטרות: גביע ואליפות. שתי המשימות הללו קשורות בדבר אחד מרכזי, והוא המלחמה על הכבוד, כי זה מה שנשאר. להילחם למען האוהדים, למען הסמל ואפילו למען הכבוד המקצועי שלהם. ביכולת שבה נמצאת היריבה העיקרית שלהם, הפועל ירושלים, קשה לראות את מכבי ת"א מצליחה להשיג את שתי המשימות הללו ואפילו אחת מהן.

לקראת העונה הבאה, מכבי חייבת לקבל החלטה ניהולית לפיה ההנהלה לא צריכה כולה להיות מעורבת בבחירת השחקנים, וויצ'יץ לא צריך לבחור שחקנים לבד ללא ידיעת המאמן ובטח לא לפני שנקבע מי יאמן. השחקנים מצידם צריכים להגיע מחויבים יותר, להוריד מהאגו שלהם במטרה להתחבר וליצור מכונה משומנת שתרוץ חזק בכל המסגרות. נחכה לעונה הבאה, ואולי ימי חמישי שוב יגרמו לנו תחושה של גאווה ואחדות.