שתף קטע נבחר
הוסף כתבה

רגש לאומי מול רגש מקצועי

איך עתירה לבית המשפט של שחקן בלגי מקבוצה צנועה, בגלל רצונו לעבור לקבוצה אחרת בתום חוזהו, הגיעה למצב שבו היא משפיעה על הכדורגל המקצועני בצורה קיצונית וגורמת להרבה בעיות בימינו, בעיקר בכל הקשור לזהות הלאומית?

ז'אן מארק בוסמן, שחקן בלגי די אלמוני שנחשב להבטחה גדולה בשנותיו הראשונות, ואף שיחק בנבחרות הצעירות של בלגיה ובקבוצת הפאר סטנדארד ליאז', החליט לעבור בשנת 1988 לקבוצת RFC ליאז'. קברניטי המועדון בנו עליו, וציפו כי יפרע את השטרות מהר ויעזור לקבוצה להתברג כמה שיותר גבוה, אך ציפיות לחוד ומציאות לחוד. בוסמן לא הציג יכולת טובה, ובהתאם לכך, בסוף חוזהו בשנת 1990, הוצע לו חוזה מינימלי ומגוחך של 30 אלף פרנקים. בוסמן לא אהב את ההצעה והחליט לדחות אותה. הוא חיפש קבוצה אחרת שתקלוט אותו, והייתה כזו, דנקרק הצרפתייה. הוא הגיע עמה לסיכום, אך הייתה בעיה קטנה. דנקרק הייתה מוכנה לשלם לליאז' רק שליש מתג המחיר שהצמידה לו קבוצתו, דבר שעורר את התנגדותם של הבלגים למעבר שטורפד.

 

בוסמן חש שליאז' פוגעת לו בקריירה, ולא היה מוכן לעבור על כך לסדר היום. הוא פנה לבית הדין האירופי בלוקסמבורג והגיש תביעה נגד קבוצתו והתאחדות הכדורגל הבלגית בטענה שהפך למעשה לעבד של מעבידיו, ונגד אופ"א בטענה כי מניעת מעברו היא הפרה בוטה של הסכמי רומא, לפיהם יש לכל אדם השייך לאחת ממדינות האיחוד האירופי חופשיות לנוע ולעסוק בגבולותיו.

 

ז'אן מארק בוסמן (צילום: gettyimages image bank)
ז'אן מארק בוסמן(צילום: gettyimages image bank)

 

ב-15 בדצמבר 1995 פסק בית הדין האירופי לטובת בוסמן. הוא חייב את מוסדות הכדורגל באירופה לבטל את כל התקנות הלא חוקיות שמנעו מבוסמן את מעברו לדנקרק, וקבע כי אין למנוע מעבר של שחקנים עם תום חוזיהם. בנוסף על כך, בית המשפט קבע כי יש לבטל גם את ההגבלות על כמות השחקנים שמגיעים מהאיחוד.

 

עד לחוק בוסמן, שחקנים מהאיחוד נחשבו לשחקנים זרים במדינות אחרות, והיה מותר לקבוצה להחזיק בסגל עד שלושה זרים. היום מגבלה זו לא קיימת, וקבוצה יכולה להחזיק באופן תיאורטי סגל שכל שחקניו באים ממדינות שונות באיחוד. ביטול המגבלות גרם לכך שרוב הקבוצות המובילות באירופה אינן מסתמכות על שחקנים מקומיים. ביטוי חריף ביותר לכך ראינו במשחק הבוקסינג דיי באנגליה בין סאות'המפטון לצ'לסי, כאשר צ'לסי עלתה עם 11 שחקנים מחוץ לאי הבריטי.

 

הקבוצות איבדו את זהותן הלאומית. ממבט על סגלי הקבוצות כיום לא ניתן להסיק לאן הן שייכות. קחו את ברצלונה של 1999, שהחזיקה שמונה הולנדים בסגל. לזה תוסיפו שחקנים כמו פלגרינו, פיגו וריבאלדו שהגיעו מדרום אמריקה, ותקבלו קיבוץ גלויות שאינו מרמז ולו במעט על כך שברצלונה היא קבוצה המייצגת את ספרד בירת קטלוניה. הרגש הלאומי אבד. פעם לכל מאמן היה מתווסף גם שיקול לאומי בבחירת ההרכב, היום זהו רק הרגש הכלכלי ותגי המחיר של השחקנים. המטרה מקשת את כל האמצעים - והמטרה היא להיות טוב, גם אם זה על חשבון הלאומיות.

 

ת'אמת, הורגלנו לכך. לנו כצופים לא מפריע לראות שחקנים כמו אדן הזאר, דייגו קוסטה ופול פוגבה מלהטטים בליגה האנגלית, ושחקנים כמו אנטואן גריזמן, קארים בנזמה ואיבן ראקיטיץ' בליגה הספרדית, אך איאקס הגדולה של 94-95 לקחה את גביע אירופה לאלופות עם 9 הולנדים בהרכב, ונהנתה מפירות ההשקעה בשחקני הנוער שלה. היא הראתה שאפשר לעשות זאת גם בלי הר של זרים. שחקנים כמו פרנק דה בור, פרנק רייקארד, קלרנס סיידורף, אדגר דווידס ורונלד דה בור, שינקו את רזי הכדורגל באקדמיות ובמגרשי הכדורגל של איאקס וקיוו כל ימיהם להיות חלק מהקבוצה הגדולה, הגשימו את חלומם ואף הצליחו ביחד וגרמו לגאווה של האומה ההולנדית כולה.

 

הזכייה הזו הראתה את כוחה של האומה ההולנדית, שייצרה באותן שנים כשרונות באותם שנים בקצב מסחרר. כאשר קבוצה לוקחת גביע אירופה עם 9 שחקנים מקומיים בהרכב, שרובם גם שחקני בית, זה מראה על כוחו של המועדון ועל כוחה של האומה כולה, ואכן נבחרת הולנד הייתה אחת מאריות היבשת וגרמה לכל האומה להתלכד ולהיות ביחד. אך כיום? איך אפשר לייחס זכייה של קבוצה באליפות אירופה לכוחה של האומה, כאשר רק מעט שחקנים מאותה מדינה היו שותפים בכך... נקודה למחשבה.

 

גם האוהדים שמשלמים רבות בשביל לראות את קבוצתם נפגעים מכך. האוהדים רוצים לראות שחקני בית, רוצים להתגאות בסמלים שלהם, אך כמעט ואין כאלו היום. היום אתה אוהד שחקן, מחר אתה יורק עליו בכניסה לקניון. פעם לכל קבוצה היה סמל מקומי, אחד שהוא גם גיבור של הנבחרת הלאומית, שהיה הפנים של הקבוצה, שהמילה הראשונה שהייתה יוצאת מפיהם של האוהדים בקשר לקבוצה הייתה קשורה אליו. שחקן שהאוהדים גדלו איתו בפרברים, בשכונות של אותה העיר, שחקן שידע את הניואנסים הקטנים ביותר של המקום, מה שנקרא שחקן בית אמיתי, שמבין לליבם של האוהדים והאוהדים מבינים ללבו.

 

היום, כאשר האוהדים מדברים על הקבוצה, הם בדרך כלל מדברים על אוסף של שחקנים זרים שאף אחד לא מבטיח להם שגם בשנה הבאה יהיו חלק מקבוצתם. לפטריוטים שבין האוהדים זה מציק, לאוהדים הוותיקים שהיו רגילים לראות סמלים זה מציק, אבל היום את מי מעניינים שחקני הבית כשהזרים מביאים בדרך כלל הצלחה וכבוד. אך מה שחלק מהאוהדים, שעיוורים מההצלחות, לא יודעים, זה שאת הזרים לא מעניינת העובדה שקבוצתם הוקמה בשנת 1909 ויש לה עבר מפואר, אלא רק המרשרשים שהיא משלמת והצלחתה - והצלחתם כאשר הם חלק ממנה. לראייה, בזמנים של כשלונות והפסדים, אלו שבדרך כלל עוזבים הם השחקנים הזרים.

 

לסיום: אולי ריבוי הזרים עושה את הכדורגל מעניין יותר, אטרקטיבי יותר. אך לטווח הארוך הוא פוגע קשות בהרבה מאוד אנשים, בשחקני הנוער שכמעט ואינם נספרים, בפטריוטים שרוצים לראות את השחקנים מהמדינה שלהם מככבים בקבוצותיהם הגדולות מדי שבוע ובמאמני הנבחרת שצריכים בכל פעם לגרד בראשם בכדי למצוא שחקן שמשחק באופן סדיר ולא יורד לספסל בשביל איזה זר לא מוכר ולא מוכח. כולי תקווה שהגאווה הלאומית תחזור לקבוצות והרגש הלאומי והוא זה שינצח את הרגש המקצועי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: gettyimages image bank
ז'אן מארק בוסמן
צילום: gettyimages image bank
מומלצים