זה הכל עניין של ריכוז

המדינאי הרומאי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס, הידוע כ"קאטו הזקן", נהג לסיים את כל נאומיו בסנאט הרומי במשפט האלמותי: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו", ללא קשר לנושא נאומו. בחוכמת בדיעבד הרי שברור שהוא צדק, וחבל שחבריו לסנאט והנהגת רומי לא הקשיבו לו. כמו במקרה של קאטו הזקן, מי שקורא את הטורים שלי כאן, זוכה לשמוע את אותן מנטרות - "תפקיד המאמן מתחיל כאשר העיסוק בענף הספורט (כדורגל, כדורסל וכד') מסתיים" ו"קבוצה היא ארגון ויש להתייחס לסוגיות בה בהקשר ארגוני".

קשה לי להאמין שאיינארס בגאצקיס קורא את הטורים שלי, אבל אין ספק שניצחון מכבי תל אביב בגמר גביע המדינה מדגיש, אמנם בחוכמת בדיעבד שוב, שהניצחון הוא תוצאה של פעולות מחוץ ל"אזור הנוחות" של המאמן. אני לא יכול לדעת אם אלה היו דברים מתוכננים, אילוצים או סתם "פוקסים". בכל אופן, הם מחזקים את טענותיי.

איינארס בגאצקיס(צילום: אורן אהרוני)

מתחילת העונה של מכבי תל אביב (נסו להיזכר - זה היה לפני 3 מאמנים...), יש 3 גורמים בולטים שמסבירים, לדעתי, את הכישלון הקולוסאלי (גם אם בסופו של דבר מכבי תזכה באליפות, אל תקנו את הקלישאות של ראשיה ש"הליגה זה הלחם והחמאה של המועדון" וכו'. הכשלון המהדהד ביורוליגובעיקר בניהול המועדון הם אלה שייזכרו מהעונה הזו): 1. בחירת סגל השחקנים, 2. אי אמון בשחקנים הישראלים ו-3. משחק מבולגן ללא רכזים.

רבות נכתב ודובר על בחירת סגל השחקנים הנוצץ של מכבי העונה. זה התחיל באמירה של פדרמן בשנה שעברה ש"למכבי יהיה סגל של 12 שחקני יורוליג", והסתיים בהחתמות הנוצצות של כוכבים כמו ווימס, גאודלוק, ראד, מילר וצירבס. החתמות שאמנם התאימו לקונספציה שהציג פדרמן, אבל היו רחוקות מהקונספציה ה"מכבית" לאורך שנים. אפשר אולי לשנוא את זה, אבל בסופו של דבר, אי אפשר להמנע מלייחס חשיבות ומשקל לדבר הזה שנקרא "מכביזם". זו רוח המועדון ששמעון מזרחי הוא המייסד שלה או המייצג המרכזי שלה (אפילו גור שלף, שלכאורה אמור להיות מ"מחנה המתנגדים" לאור הדרך בה העזיבו אותו, לא מצליח להסתיר את הכאב כאשר הוא מדבר על מה שקורה בקבוצה העונה). וזו אותה רוח וצביון שהקבוצה הולכת ומאבדת בשנים האחרונות.

אז אם מחפשים סיבות לניצחון, אפשר לבדוק מה היה ההרכב של השחקנים שהיו על המגרש בשני הרבעים האחרונים, ואי אפשר להתעלם מזה שעל הניצחון חתומים בעיקר שחקנים שעוד ינקו וחוו "מכביזם", ושלא היו מוכנים להשאיר את הגביע בירושלים. אפילו ההחלטה לרשום את דווין סמית', שאולי חווה את העונה הכי פחות טובה שלו בצהוב ואינו "זוהר" כמו קווינסי מילר, היא דוגמה מצוינת לכך - סמית', שחתום על כמה תצוגות שיא במשחקים קובעים (כולל גמר הגביע לפני שנתיים באותה ארנה), היה אחד העוגנים במהפך התל אביבי ברבעים השלישי והרביעי (החלשים של מכבי לאורך כל העונה), כולל שלשה ענקית עם הבאזר בסוף הרבע השלישי. אז אם רוצים לתרגם את זה לעולם הארגוני, זה נקרא "ערכי הארגון".

אי אפשר להאשים את בגאצקיס או אפילו את רמי הדר ב"ייבוש" הישראלים של הקבוצה. זה התחיל באופן מפתיע עם המאמן הלאומי (מעניין איך זה ישפיע על תפקוד הנבחרת בקיץ). שוב, אני לא אוהב לכתוב ולהתייחס לדברים שאין לי עליהם ידיעה מגוף ראשון, אבל אין לי ספק שלמערכת היחסים העכורה עם החבורה הישראלית היה משקל לא קטן בהחלטה לפטר אותו. אם בוחנים את התרומה של הישראלים במשחק הגמר ובעיקר במחצית השניה, הרי שהיא בולטת לנוכח משחקי האגו של ראד וסילי וההתעקשות של גאודלוק במשחקי ה-MANO A MANO שלו עם קינזי.

אז יכול להיות שזה קשור לגורם הראשון של ה"מכביזם", אבל אין ספק שהישראלים של מכבי סיפקו אתמול תשובה לכל המפקפקים ביכולתם לאורך העונה, שהם הלב והנשמה של הקבוצה הזו. אני לא יודע איך העונה הייתה נראית לו היו משתפים אותם יותר, אבל מה שבטוח זה שהם לא היו משחקים באותה אדישות כמו ה"כוכבים" ובטח שלא מקבלים את המצב באותה שלוות נפש.

ולסיום, משהו שלכאורה הוא 100% כדורסל. אם בודקים את הרכב השחקנים על המגרש ברבע האחרון, מוצאים שברוב חלקי הרבע הרביעי היו על המגרש 3 רכזים - מקל, אוחיון וסילי או גאודלוק. זה שינוי מקבוצה שלאורך כל העונה שיחקה משחקים רבים ללא רכז טבעי (כמות איבודי הכדור האסטרונומית של הקבוצה היא סממן מובהק לכך) ונשענה על משחק מעבר ו"ריכוז" של ווימס, ראד וגאודלוק (אפילו כשמקל או אוחיון כבר היו על המגרש, הרי שרוב הזמן הכדור היה בידיים של "המפזרים" הכוכבים).

אז שוב, אני לא יודע מה עבר בראשו של בגאצקיס כשקיבל את ההחלטה ללכת עם הרכב זה, אבל זה עבד ובגדול - הקבוצה שיחקה מסודר ורוב ההתקפות היו תכליתיות ופרודקטיביות. כפי שכתבתי, זו לכאורה החלטה של 100% כדורסל, אבל בסופו של דבר זו החלטה ניהולית שעומדת בניגוד גמור לתפיסת המשחק של בגאצקיס מאז כניסתו לתפקיד, ויותר מכל מעידה על "גמישות מחשבתית" - אחת התכונות החשובות שמאמן צריך. זו היכולת לא להישאר באזור הנוחות ולחשוב "מחוץ לקופסה".

אולי אני נותן לבגאצקיס יותר מדי קרדיט (לפחות לפי הדיווח במהלך המשחק, ההרכב שעלה מאחד מפסקי הזמן היה מקרי וגרם לאחת מאותן ההתפרצויות של ראד), אבל גם אם זה יצא לו בלי כוונה, הוא לא שינה את זה והלך עם השיטה שלו, ובסופו של דבר זה הצליח לו. ואם כשהם מפסידים הוא חוטף את כל האש בגלל ש"אין לו שליטה על הקבוצה", אז מגיעות לו כל המחמאות על ההחלטות וניהול המשחק, בעיקר במחצית השנייה.

אני לא יודע איך העונה של מכבי תסתיים, אבל אין ספק שהניצחון בגמר הגביע הציג בפני צוות האימון של מכבי אתגרים וכיווני חשיבה חדשים. אולי זו הייתה הברקה חד פעמית וזה לא יעבוד במשחקים אחרים, אבל עכשיו בגאצקיס לפחות יודע שיש לו רכזים שהוא יכול לסמוך עליהם והישראלים לא טובים רק לחוק הרוסי. בסופו של דבר, התחנה האחרונה שלו ברכבת ההרים המטורפת שלו תושפע לא מעט מהתייחסות שלו לגורמים אלה.

*הכותב הוא דוקטורנט בתחום של מנהיגות ספורט ומייעץ לקבוצות ומאמנים