"רציתי להקיא מהשיח בעיר בתקופה ההיא"
20 אוהדי בית"ר שחרדים לגורל המועדון התכנסו בבר ירושלמי לצפות יחד בסרט "טהורה לעד", המגולל את סיפורה של עונת 2012/13 והסערה בעקבות צירוף השחקנים הצ'צ'נים. "היו לי צמרמורות, קיללתי תוך כדי הצפייה, התעצבנתי ודחפתי את הכיסא עם הרגל. התחושות קשות מאוד", סיפר אחד האוהדים. יחד הם נזכרו בימים בהם ארגון לה פמיליה הרים ראש
רן שעל אוהד את בית"ר ירושלים כבר יותר מ-45 שנה. עוד בתור ילד הוא היה מגיע למגרש ימק"א. "באותם ימים בית"ר הייתה משפחה של אוהדים, לא היו כאלה מחנות", הוא מספר. "כשאתה רואה את המלחמה הזו בתוך בית"ר ירושלים אתה יושב וחושב לעצמך, לאן הגענו? איפה האהבה שהייתה לבית"ר ומתי התחילו המלחמות האלה?"
שעל הוא אחד מעשרים בית"רים מתונים שהתקבצו בבר במרכז העיר להקרנת טרום בכורה של הסרט "טהורה לעד", העוסק בעונת 2012/13 הזכורה בעיקר בגלל הסערה שפרצה בעקבות צירוף השחקנים הצ'צ'נים לקבוצה. כמו שאר הצופים בהקרנה, שנערכה בהשתתפות במאית הסרט מאיה זינשטיין, גם לו היה עצוב להיזכר בעונה ההיא.
הסרט התיעודי המדובר, שיוקרן מחר (ד', 21:00) בבכורה בערוץ yes דוקו, מספק מבט מרתק אל מאחורי הקלעים של בית"ר ירושלים באחת העונות הסוערות בתולדותיה. הכל החל כזכור בהחלטה של הבעלים דאז ארקדי גאידמק להחתים בקבוצה שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה - זאור סדאייב וג'יבראיל קדאייב.
איש לא צפה את עוצמת הסחרור שאליו נשאב המועדון לאחר מכן, שכלל בין היתר החרמת משחקים על ידי האוהדים, הפגנות מול ביתו של מנכ"ל המועדון בזמנו איציק קורנפיין והצתה של משרדי המועדון בבית וגן. במקביל להפניית הגב של האוהדים לקבוצה באה גם הידרדרות מקצועית, ובית"ר ניצלה מירידה רק במחזור האחרון של העונה.
יקיר, אחד האוהדים שהגיע לצפייה המשותפת בסרט, התקשה במהלך הצפייה ובאמצע ההקרנה יצא החוצה לשאוף אוויר. "המחשבות קשות. מחשבות איפה בית"ר הייתה יכולה להיות, לאן היא הגיעה ולאן זה עוד יכול להידרדר. אני לא רואה את המצב הזה נעצר", הוא מסביר.
לה פמיליה - מארגון אוהדים לכוח פוליטי
דרך ארוכה עבר ארגון האוהדים לה פמיליה מאז הזעם ההוא על צירוף סדאייב וקדאייב רק משום היותם מוסלמים, ועד להפגנות בעד החייל היורה אלאור אזריה או ההליכים הפליליים נגד חברי הארגון.
"לה פמיליה ממשיכים את פעילותם ככוח פוליטי. אין לי בעיה שאוהדים יבואו בתור עצמם להפגנות, אבל הם מכניסים את בית"ר לכל זה ויש לי בעיה עם זה", אומר יקיר. "אני מצפה לא רק מבית"ר לעשות יותר, אני מצפה גם מהמנהלת, מההתאחדות, מהמשטרה ומכל הגורמים הרלוונטיים. זה לא קורה".
בבית"ר ירושלים יגידו לך שהם דווקא ניסו לפעול נגד הגזענות, למשל בסרטונים שהפיצו לפני המשחק מול סכנין בגביע.
"ומה הלאה? איפה התביעות הפרטיות נגד אנשים? הרי כולם יודעים מי האוהדים האלה שממשיכים עם הקריאות הגזעניות, כאלה שמבחינתם ערבי בבית"ר זה ייהרג ואל יעבור, ולא עושים נגדם כלום. האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית כלפי כל הגורמים, גם בתי המשפט והממשלה. זו בעיה של כל המדינה".
בין האוהדים אנחנו פוגשים את רועי דלאל, שהיה פעם מעודד ביציע המזרחי בכל משחק. לקריאות הגזעניות הוא היה מצטרף. "אני כמעט לא זוכר קבוצה בליגה הראשונה שלא הצטרפה לקריאות 'מוות לערבים' אחרי פיגועים. זה לא היה רק בבית"ר, אבל בבית"ר זו הפכה להיות הדרך. ככה אנשים הציגו את עצמם - 'אני אוהד בית"ר ואני שונא ערבים'. אני זוכר את השיח בעיר בתקופה של סדאייב וקדאייב. רציתי להקיא. התרחקתי מהקבוצה עוד קודם לכן".
"הרוש היה אמור לעמוד היום בשער של בית"ר"
אנחנו נפגשים רגע לפני המשחק בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב. בשער הקבוצה היריבה עומד אחד מגיבורי הסרט, אריאל הרוש, שפעם היה קפטן נערץ בבית"ר ירושלים. אלא שאז השוער עזר לסדאייב וקדאייב להתאקלם בארץ, קיבל אותם בזרועות פתוחות ונתפס על ידי האוהדים המוחים כבוגד. בהמשך הוא עזב ועבר ליריבה האדומה השנואה.
"כואב לי עליו, כי הוא התגלגל לסיטואציה לא נעימה. הוא עמד בה ושילם את המחיר", אומר יקיר. "הוא לא היה צריך להגיע להפועל, זה קרה מכורח הנסיבות. אריאל הרוש מבחינתי היה אמור לעמוד היום בשער במקום קליימן. לא שיש לי משהו נגד בוריס קליימן או שאני חושב שקליימן פחות טוב ממנו".
גם לרן שעל עצוב לראות את הרוש באדום: "אריאל הרוש הוא ילד שגדל בבית"ר ירושלים. הוא לא אשם בשום דבר. בתקופה שהצ'צ'נים הגיעו לבית"ר הוא היה קפטן הקבוצה ועשה מה שאמרו לו לעשות. בחור נשמה. כואב לי שהוא בהפועל תל אביב, כואב לי שזרקו אותו מבית"ר. לא שיש לנו היום שוער רע, יש לנו שוער נהדר, אבל הרוש היה חייב להישאר בבית"ר ירושלים".
בעקבות הייאוש מהגזענות ביציעים במשחקי מועדון האם הוקמה בית"ר נורדיה ירושלים, המשחקת כיום בליגה ב'. אורי לביא, אוהד נורדיה, שומר מקום חם בלב גם לבית"ר ירושלים. "הסיפור פה הוא כל כך קשה. היו לי צמרמורות, קיללתי תוך כדי הסרט, התעצבנתי ודחפתי את הכיסא עם הרגל... התחושות קשות מאוד. אני לא נינוח כרגע", הוא משתף.
אתה מאמין שיום יבוא ונראה כדורגלן ערבי משחק בבית"ר ירושלים?
"זו שאלה קשה. כמו שהדברים מתנהלים כרגע קשה לראות את זה קורה, לא אשקר. אבל בסרט הזה רואים בצורה טובה מאוד שהעניין המרכזי הוא לא שחקן ערבי או מוסלמי, אלא ההשפעה שיש לקבוצת אוהדים קטנה ומצומצמת על קהל גדול כל כך".
"הטענה שלי היא בעיקר כלפי ארקדי גאידמק", הוא מוסיף. "רואים בסרט איך הוא אומר באופן מפורש שהביא את שני השחקנים כדי לחשוף את פרצופם האמיתי של אוהדי בית"ר או של החברה הישראלית. זה לא מהלך שעושים 'דווקא'. אני אומר את זה בצער ובלי להגן על אף גורם. לצורך העניין, בעונה שלפני כן אחמד סבע היה מלך השערים של ליגת העל עם מכבי נתניה. בית"ר הייתה צריכה חלוץ והוא היה בול מה שהיא צריכה, ולא הביאו אותו. אילו היו מביאים שחקן כזה, זה היה הרבה יותר נכון ובריא בראייה קדימה. גאידמק לא הסתכל קדימה, הוא רצה לעשות 'דווקא' אחרי שלא נבחר לראשות עיריית ירושלים. יש לי בעיה עם איך שעשו את זה, לא עם המהות".
הבמאית מאיה זינשטיין, שנאלצה להתמודד עם איומים ונאצות מאוהדים זועמים בזמן העבודה על הסרט, חווה עכשיו רגעים של נחת - אבל עוד יותר מהפרסים שקטפה בפסטיבלים שונים, חשוב לה המפגש עם האוהדים: "הסרט הזה הוא קודם כל בשביל האנשים האלה. מעבר לזה שהסרט מצליח מאוד מחו"ל - וזה משמח כמובן - הסרט נעשה קודם כל בשביל האנשים שחיים כאן, וקודם כל עבור אוהדי בית"ר".
"היו מעט אנשים שברגעים הכי קשים של הסרט פשוט קמו ויצאו, וזו לא הפעם הראשונה שאני רואה את התגובות האלה", היא מציינת, "הרבה אנשים מתייחסים לעונה הזאת כקו פרשת המים. כשמישהו בא ופורס להם את זה מול העיניים, מכניס את כל קטעי האירועים שקרו בסרט אחד - התגובה היא מאוד רגשית".
לפנייה לכתב/ת 
