ילדות, נערות, נשים: צאו למגרשים!
הניצחון שלנו, הנשים בספורט, הוא לא רק קיומן של ספורטאיות מוצלחות, אלא טמון ביכולת שלנו להמשיך ולייצר סיפורים מעוררי השראה על נשים שעלו למגרש. אבל לצערי, כל זה לא יתאפשר אם אמהות ואבות ימשיכו להגיד לילדות שלהן שלא כדאי להן לשחק כדורגל או כדורסל, ושעדיף להן בהרבה להירשם למחול או להתעמלות קרקע
השבוע מציינים ברחבי העולם את יום האישה הבינלאומי, וזוהי בהחלט הזדמנות טובה לכלי התקשורת ללבוש בגדי חג ולצאת לחפש את אותן נשים פורצות דרך שעושות בכל יום חיל בדרך למימוש עצמי בשלל תחומי החיים, ובהם, כמובן, גם בספורט. לא, אל תדאגו. אני חלילה לא מתכוונת לבוא בטענות על שלל הסופרלטיבים שנזעקים מכותרות העיתונים שטוענים שאנחנו "אמיצות", "חזקות", "פורצות דרך" ועוד ועוד. אני, ברשותכם, אשמח לנצל את הבמה ולדבר דווקא עלינו, הנשים הטיפה יותר "רגילות", אלה שלא הגיעו להישגים יוצאי דופן במיוחד, אלה שלא רבות בכל יום עם טיעונים על סדר חברתי פטריארכלי או רחמנא ליצלן על שבירה של תקרות זכוכית.
נשים בספורט הן לא רק שחר פאר, ירדן ג'רבי או סילבי ז'אן, שמהוות היום מעין ברירת מחדל תקשורתית למודל אוטופי של הישגיות נשית בספורט. הספורטאיות המעולות שציינתי הן דוגמה ומופת לספורט נשים – אבל הן לא היחידות והן גם לא העיקר, בדיוק כשם שערן זהבי, אורי ששון ודודי סלע הם לא העיקר. העיקר הוא העובדה שבכל יום יש אלפי נשים ברחבי הארץ שעוסקות בספורט בשלל מסגרות שאתם פשוט לא שומעים עליהן.
יום האישה הוא בהחלט הזדמנות מצוינת להעלות על נס את פועלן של הנשים הבולטות בספורט הישראלי, אך הוא לא חייב להיות ההזדמנות היחידה של נשים לקבל סיקור מעמיק בתקשורת. לאורך 364 ימים בשנה, שהם לא יום האישה הבינלאומי, נשים בכל רחבי הארץ ממלאות את המתנ"סים, החוגים והמסגרות השונות בספורט, ואתם כמעט אף פעם לא תשמעו עליהן. כך למשל, האם ידעתם שבישראל קיימות שלוש ליגות ארציות של כדורגל נשים? ומה בדבר עשרות הליגות בתחום הכדורשת, הכדורסל והכדורעף? האם בכל הליגות האלה אין די סיפורים, שחקניות, מאמנות ושופטות שיכולות לספק למדורי הספורט השונים עמודים על גבי עמודים של סיפורים מרתקים על נשים "פורצות דרך"? כנראה שכן, וכנראה שכולן ייאלצו להמתין ליום האישה הבינלאומי הבא כדי להתגלות.
הניצחון שלנו, הנשים בספורט, הוא לא רק קיומן של ספורטאיות מוצלחות שאפשר לחגוג אותן. הניצחון שלנו טמון ביכולת שלנו להמשיך ולייצר לאורך כל השנה ספורטאיות וסיפורים שאי אפשר להתעלם מהם – סיפורים מעוררי השראה על נשים שעלו למגרש והוכיחו שהן לא רק נשים אמיצות אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, ספורטאיות טובות מאוד.
אבל לצערי, כל זה לא יתאפשר אם אמהות ואבות ימשיכו להגיד לילדות שלהן שלא כדאי להן לשחק כדורגל או כדורסל, ושעדיף להן בהרבה להירשם למחול או להתעמלות קרקע, שאיתם קל הרבה יותר לחיות בשלום. הניצחון לא יגיע אם לא נתחיל אנחנו לאפשר לדור העתיד שלנו לפרוש כנף ולגדול דווקא במקומות שנראים לנו קשים ומאתגרים חברתית, והוא בטח ובטח לא יגיע אם נחליט בשבילן במה הן טובות ובמה הן לא. כי הניצחון הספורטיבי שלנו, על שלל תקציביו וסיקורו, יגיע ככל שנצליח להגדיל את הביקוש - וזה, גבירותיי, תלוי רק בנו.
עדי שרי היא שחקנית כדורגל פעילה בקבוצת עירוני מודיעין המשחקת בליגת הנשים השלישית
לפנייה לכתב/ת 
