מייצגים את Israel ולא את ישראל / טור
הם אמריקאים, לא מדברים אפילו מילה בעברית אבל נוהגים לחבוש כיפות במהלך ההמנון. בפועל, אין כל הבדל בינם לבין האצנים שמקבלים כסף כדי לייצג את מדינות ערב. מאחל בהצלחה לנבחרת ארה"ב ג' באליפות העולם בבייסבול, רק בואו לא נתייחס אליהם כמו לישראלים
בספרו המונומנטלי "אוריינטליזם" מבקר אדוארד סעיד את גישת האדם המערבי כלפי המזרח התיכון. הפרשנות של המערב למזרח התיכון היא פרשנות רומנטית ובעלת דעות קדומות, ללא קשר למציאות. קשה מאוד שלא לחשוב על סעיד כשרואים את נבחרת תגלית בבייסבול, הלוא היא נבחרת ישראל.
החוקים ההזויים של הענף מאפשרים לכל אדם לייצג מדינה אחרת, אם הוא יכול לקבל בה אזרחות. שימו לב, הוא לא חייב להיות אזרח המדינה. כל מה שצריך הוא קבלת אזרחות, על הנייר. זה יצר מצב אבסורדי שבו רוב שחקני נבחרת "איזראל" לא גרים בארץ ואינם אזרחי המדינה. סביר להניח שחלק משחקניה לא יודעים איפה היא על המפה, אז הם ציירו לעצמם איך "נבחרת ישראל" צריכה להיראות.
יהודים, לא ציונים
בדיוק כמו שסעיד כתב, שחקני הנבחרת תופסים את ישראל כמעין ארץ אקזוטית עם ילידים שומרי מצוות. "לא מדובר על גאווה לאומית, אלא גאווה יהודית", אמר ראיין לבארנוויי, והציג חוסר הבנה מוחלט לגבי מהי ישראליות. כאילו מספיק להיות יהודי כדי להיות ישראלי. כאילו לא היו מעולם שחקנים ערבים ודרוזים בנבחרות ישראל. כאילו לא היו חילונים שלא חגגו בר מצווה ולבשו את הכחול-לבן. הוא אולי מכיר את ההיסטוריה היהודית, "שעברה כל כך הרבה דברים רעים" (אנדרסטיימנט של השנה), אבל על וואליד באדיר וביברס נאתכו הוא עוד לא שמע.
חוסר ההבנה של מהי ישראליות בא לידי ביטוי במנהג המוזר לחבוש כיפות במהלך ה-Tikwa במשחקי הנבחרת. אני מציע לשחקנים היקרים גם לאחוז במנת פלאפל במהלך ההמנון להעצמת תחושת האותנטיות, כמו תיירים שמגיעים בפעם הראשונה לאיטליה ומצטלמים כשהם "מיישרים" את מגדל פיזה. כמה מצחיק ומקורי.
"לפני ארבע שנים ביקשו ממני לשחק והתרגשתי מכך, כי לא הייתה לי האפשרות לפני כן לשחק בטורניר בינלאומי. בדיוק חתמתי על חוזה בקבוצה מהליגה הבכירה, אז לא יכולתי להגיע. בהמשך נקראתי שוב לדגל, והפעם קפצתי על ההזדמנות". באמת תודה רבה לך אדון לבארנוויי. נותר רק לחשוב מה היה קורה אילו שחקן נבחרת ישראל בענף אחר היה אומר דברים דומים (הפעם בעברית). רגע, לא צריך לחשוב, כי כל שחקן פצוע שזומן לנבחרת ישראל מקבל תווית של משתמט.
בענפים המובילים יש קריטריונים מחמירים עד כדי גיחוך לספורטאים שרוצים לייצג את המדינה, כמו שירות צבאי מלא ותעודות למאמנים (ד"ש מדייויד בלאט). אני מבין שבבייסבול זה לא כך, אבל לא מבין את הצורך להידחף לכל במה בינלאומית, רק כדי שכמה אמריקאים יוכלו להגשים חלום ולשחק ברמות הגבוהות ביותר. בואו נפסיק להעמיד פנים כאילו הם באמת ובתמים מייצגים את ישראל, כי ספק אם אדם שלא חי במדינה ומעולם לא ביקר בה יכול לפתח אליה אהבה אמיתית.
אין כל הבדל בין השחקנים האלה לבין האצנים מאפריקה שבוחרים לייצג את מדינות ערב בשביל כמה דולרים. שחקני נבחרת תגלית אמנם לא מקבלים כסף, אבל מקבלים במה גדולה כדי להציג את עצמם ואולי לזכות בחוזה ב-MLB.
חוק המורשת ההזוי נועד לתת לעסקני ענף הבייסבול אחיזה מחוץ לארצות הברית והכרה כענף אולימפי. כך יוצא שנבחרת "ישראל" היא למעשה נבחרת ארה"ב ג', ואנחנו משתפים עם זה פעולה בשמחה. אז מה אם השחקנים לא יודעים שורה אחת מ"התקווה"?