ההתבזות של פ.ס.ז'
הקבוצה שרק לפני שלושה שבועות טרפה את ברצלונה ואיימה לסיים את שלטונה קרסה מהרגע הראשון ורשמה את אחת ההופעות העלובות בתולדות ליגת האלופות. ואיזה מסכנים הבעלים הקטארים
"היסטוריה", "נס", "פעם בחיים", אני זוכר את כל הביטויים האלה עפים לאוויר כשמנצ'סטר יונייטד עשתה את ה"רמונטאדה" האישית שלה בגמר ליגת האלופות של 98/99, באותו האיצטדיון, לאותו שער צפוני – רגע של קסם שילווה בראשי לנצח בפסקול של רמי וויץ. בלי קשר לאיזה קבוצה כל אחד מאיתנו אוהד - אשרינו שזכינו, אוהדי הכדורגל הצעירים (ילידי שנות ה־80 וה־90 המוקדמות) לחוות קאמבקים וקסמים כאלה יותר מפעם אחת. זו הסיבה שאלוהים נתן לנו את הכדורגל.
ניצחון באמת אדיר של ברצלונה, אנדרסטיימנט מוחלט. מאז המשחק הראשון בו הובסה 4:0 ולא דמתה לכלום ממה שראינו אתמול, היה איזשהו "רחש בחש" שכעיקרון זה גמור, "אבל" אם יש קבוצה שיכולה לשים פה חמישייה או שישייה זו ברצלונה. אך תמיד הגיע כוח ההיגיון שדאג לסייג ולהחזיר את רוב האנשים לחשוב שזה לא יכול לקרות. כשהגב שלה אל הקיר ואחרי ההשפלה במשחק הראשון, שחקני ברצלונה התייצבו נחושים (אמנם לא הציגו יכולת גדולה). לואיס אנריקה דאג להזכיר שברצלונה יכולה לכבוש שישייה וצדק, ואלוהים אדירים - אפילו קהל הקונצרטים הופיע ונתן הצגה, במונחים שלו. בינינו, גם השופט כנראה רצה לקחת חלק בהצגה, אבל זה ממש לא הסיפור של אתמול.
(צילום: AP)
מבחינת כדורגל, ברצלונה עשתה תוצאה אדירה, היא עלתה בטירוף, לחצה גבוה, שיחקה קרוב והתנפלה על כל כדור. אבל יותר ממה שהיא עשתה בעצמה, פ.ס.ז' (הצד הטרגי בכל הסיפור הזה) היא זו שאיפשרה לה להגיע לתוצאה הזו. מבחינתי זו הייתה אחת מתצוגות הנפל הכי נוראיות של קבוצה כלשהי בשלבי הנוקאוט של ליגת האלופות – גם בגלל הכדורגל, יותר בגלל הגישה.
פ.ס.ז' של לפני שלושה שבועות נראתה חדה וטורפת והשאירה את ברצלונה פעורת פה והמומה. כל עולם הכדורגל זרק על השחקנים והקבוצה ומאמנה, אונאיי אמרי, את כל סוגי המחמאות האפשריים, ובצדק (באותו הרגע). דיברו עליהם כעל מי שהכריזו בניצחונם על סיום עידן בברצלונה, וכעל קונטנדרים אמיתיים לקחת את ליגת האלופות – המטרה שלשמה הגיעו נאסר אל חליפי ולהקת "הארנקים המהלכים" מקטאר.
במשפט אחד – קבוצה בלוול של ליגת האלופות שמגיעה למשחק גומלין בשלב נוקאאוט (מול בני אדם, לא חייזרים או סייבורגים) עם יתרון 0:4 ביד ומהרגע הראשון נראית מפוחדת, משחקת בפאניקה ובפיזור, לא מראה כדורגל ובעקבות זה מתחילה את סיפור הקריסה שלה כבר בדקה השלישית – לא מגיע לה להעפיל שלב ל-8 הגדולות. נקודה. כבר מהדקות הראשונות אפשר היה לראות שפריז לא מוכנה מנטלית למשחק הזה, כשהשחקנים לא הצליחו לחבר 3 מסירות רצופות, שלא לדבר על לעבור את החצי.
בהיבט המנטלי, זה כישלון קולוסאלי של אונאיי אמרי וכל הצוות המקצועי שלא הכין טוב מספיק את השחקנים לתרחיש שבו ברצלונה מתנפלת על כל כדור, מעמידה חמישה שחקנים בקו קדמי (רפינייה הפך למקביל ניימאר בצד ימין) ומציבה את קו ההגנה האחרון שלה עשרה מטרים בתוך החצי של היריב. קל לומר זאת בדיעבד, אבל ברור היה שכך יהיה, ברצלונה הייתה עם הגב אל הקיר וזו הדרך היחידה שהייתה לה, ויותר מכך, זו הדרך היחידה שהיא יודעת במצבים האלה.
ברמה המנטאלית, שחקני פ.ס.ז/ (שהם במקרה גם שחקני נבחרת צרפת, ברזיל, ארגנטינה, אורגוואי וגרמניה) היו צריכים להיות מוכנים אך ורק למקרה הכל כך ברור הזה, אבל הם לא היו וברמות האלה כמובן שזו אשמתם, אבל זו בעיקר האשמה של הצוות המקצועי ואונאיי אמרי בראשם (שמכיר את ברצלונה כל כך טוב מימיו בליגה הספרדית).
המשחק של אתמול הזכיר לי מקרה דומה/שונה אחר. 2010, חצי גמר ליגת האלופות, אינטר מנצחת את ברצלונה 1:3 במשחק הראשון בסן־סירו (סניידר, מייקון ומיליטו.. היו ימים) ומגיעה למשחק השני בקאמפ נואו עם שני אוטובוסים שחונים ברחבה, משחקת החל מהדקה ה־28 ב־10 שחקנים (טיאגו מוטה במכה לפנים של בוסקטס), מפסידה רק 1:0, עולה לגמר, ועל הדרך מכירה לעולם את הביטוי המבריק "בונקריניו". במקרה של אינטר, ידעת שהגיעה לקאמפ־נואו קבוצה שיודעת מה מצפה לה, יודעת מה היא צריכה לעשות בשביל לשרוד, גם אם זה מכוער, והם עשו את זה כמו גברים. אז נכון, זו הגנה איטלקית והמאמן היה מוריניו, אבל זה חבורה של גברים שידעו מה יביא אותם לגמר, והם השאירו דם על המגרש.
אחרי הגול של קבאני הסתמן תרחיש שיכול היה להיות סביר אתמול - שבו למרות השליטה האבסולוטית שלה ברצלונה הייתה מנצחת 1:3, 1:4, 1:5 אבל לא מעפילה. גם אם תרחיש כזה היה מתממש, הפאניקה של פ.ס.ז' במשחק הזה הייתה מכתימה כל התקדמות שלה במפעל ומציבה בעיניי כוכבית ענקית ליד הניצחון שלה על ברצלונה. ברור שלבסוף הניצחון הוא שחשוב, אבל כל אוהד כדורגל נייטרלי רוצה לדעת שבמפגשים ברמות האלה הקבוצה האיתנה יותר, הן מבחינת כדורגל והן מבחינה מנטלית, עלתה שלב ולו רק בכדי לייצר סיפורים נהדרים בהמשך. למזלנו בזכות ניימאר, סוארז ומסי (בסדר הזה, נכון למשחק של אתמול) זה קרה.
מבחינת ברצלונה, יכול להיות שזה המשחק שיתן לה את הכיוונון המתאים באנרגיות קדימה לליגת האלופות ולראש בראש המסתמן בינה לבין ריאל מדריד בליגה. מבחינת פ.ס.ז', לה נותר רק להדחיק את ליל ה־8 במארס ולהתמקד במאבק מול מונאקו וניס בליגה, ועל איך היא תפרוק את זעמה במחזור הקרוב מול לוריין המסכנה מתחתית הליגה.
אגב, פ.ס.ז' יכולה להתנחם בכך שהיא לא לבד. בואו לא נשכח, יש עוד לוזרית אחת בקהל. ארסנל מתנשפת נשיפות הקלה ברגעים אלה ממש. מי יודע, אולי ארסן וונגר עוד ישנה את דעתו ויישאר בארסנל עוד 20 שנה, כי בתכל'ס הפסדים זה בסה"כ דבר יחסי כל עוד הוא לא השמיט יתרון של 4:0 בגומלין יש לו למה לשאוף. אולי פשוט כדאי לפתור את בעיית הלוזרית הגדולה של סיבוב שמינית הגמר במפגש ראש בראש חוץ-מפעלי בין ארסנל לפ.ס.ז' – רק בבקשה שלא יהיה בשיטת בית וחוץ, שתיהן בטיפול פוסט־טראומה.
לפנייה לכתב/ת 
סוארס
צילום: AP
מומלצים
