לחץ במשקל כבד / בלוג ה-NBA
כשדמרקוס קאזנס הגיע לניו אורלינס כולם ציפו בצדק לשיתוף הפעולה הנדיר עם אנתוני דייויס. אלא שמאז הטרייד הענק שיצר את אחד מהקווים הקדמיים המסקרנים של השנים האחרונות ב-NBA, הפליקנס הלכו אחורה והתרחקו מהפלייאוף. איך זה בא לידי ביטוי והאם האשמה היא רק עליהם?
עוד לפני ההכרזה על הטרייד ששלח את דמרקוס קאזנס ועומרי כספי לניו אורלינס מסקרמנטו, התייצב בוגי מול צבא מיקרופונים באווירת משחק האולסטאר וסיפק רגע טלוויזיוני נדיר בעוצמתו. הרי גם בתעשיית ה-NBA הקולנועית והמתוזמנת כל כך, קשה לביים חיוך אמיתי.
העיתונאים שעמדו מולו עדיין לא ידעו שבקרוב מאוד מי שהצהיר נאמנות לקינגס יהפוך להיות אחד מהפליקנס. הם לא הבינו שלמשפט "נהניתי מהעיר, אני אוהב את ניו אורלינס" יש משמעויות נסתרות ועמוקות בהרבה משניתן היה לדמיין באותם רגעים; שהוא מבטא הרבה יותר מסתם אהבה לסתם עיר.
זה היה משפט מיוחד בפשטות שלו, עם חיוך שטמן בחובו פורקן ושחרור לחצים. "לחץ" הייתה המילה הכי מאפיינת את הקדנציה המסחררת בת שש וחצי העונות של קאזנס בסקרמנטו; לחץ לרצות את כולם, לחץ לעמוד בהררי ציפיות, לחץ להגשים את עצמו ולייצר ממאגרי הכישרון הבלתי נגמרים תועלת עבור קבוצה מתוסכלת ועיר שנועצת בו עיניים ומחכה שייקח אותה למקום טוב, למען השם. רק הופעה אחת בפלייאוף, לא צריך יותר מזה.
הלחץ הזה התפקע בכל עונה מחדש, וקיבל אינספור ביטויים בעימותים ותקריות עם חברים או יריבים, פרצופים זועפים בשלל וריאציות ועבירות טכניות למכביר. לכן אין שום דבר מפתיע באסוציאציה השנייה שהשידוך בין קאזנס לסקרמנטו של השנים האחרונות העלה: פספוס. לא צריך להסביר על מה.
המטען הנפשי החריג שליווה אותו הוא זה שהפך את המעבר לניו אורלינס למוזר כל כך. קאזנס הרי היה סקרמנטו וסקרמנטו הייתה הוא באופן טוטאלי מדי, הסבל שהוא דיגמן מדי לילה הוקדש למען הניסיון למזג את ההצלחה האישית שלו כסנטר (שהוא קצת תופעת טבע) עם המטרות של סקרמנטו (כקבוצה לא מספיק טובה). הניסיון הזה נכשל. בתסריט כלשהו הוא היה מצליח השנה, אבל ולאדה דיבאץ הבין כנראה שהצלחה כזו עשויה להתברר כטעות לטווח הארוך, אז בשביל מה לתת לה להתרחש? כדאי לשים לזה סוף כבר עכשיו.
עדיין לוזרית, פחות מדויקת
המעשה הקיצוני של סקרמנטו היה שקול לקפיצה מצוק, אבל סקרמנטו הייתה רק הסיפור המשני ברגע היוודע הטרייד והיא בוודאי אינה הסיפור עכשיו. העלילה המרכזית התחלקה ועדיין מתחלקת לפרק של קאזנס, שקיבל הזדמנות מיוחדת להתחיל הכל מחדש, במקום חדש, עם מאמן חדש ובאווירה אחרת; ולחלק של שיתוף הפעולה בין קאזנס לאנתוני דייויס, שבעצמו קיבל זריקת מוטיבציה רצינית וסיוע לא צפוי מבחוץ בעונה קשה.
הייתה תחושה שהמהלך הזה הוא רעידת אדמה מקצועית שתיקח את ניו אורלינס להבטחת המקום בפלייאוף בפעם השנייה בשש העונות האחרונות בסך הכל. על הנייר שיתוף פעולה כזה בין שני כוכבי-על בצבע עם ממוצעים נפלאים בשיא כושרם הוא כמעט חסר תקדים. במבחן המציאות הבכורה של קאזנס ועומרי כספי (שבינתיים הספיק להיפרד מהקבוצה) הסתיימה בתבוסה ביתית ליוסטון, וגם המשחקים האחרים לא הביאו בשורה. להפך.
קשה למדוד הצלחה של ציוות לא קונבנציונלי בפרק זמן מצומצם, אבל ממילא הציוות הזה עמד במובן מסוים למבחן ראשון בטווח הקצר. המטרה המידית בהבאתו של קאזנס, גם אם יישאר במועדון בעונה הבאה, הייתה לתפוס את הרכבת לפוסט-סיזן העונה ובשלב הבא לנסות לאתגר את גולדן סטייט בסיבוב הראשון במערב. עד כמה שזה לא הוגן ואולי גם לא נכון, לא היו הרבה ברירות אלא לצפות מצמד טוב כל כך לניצוצות של חיבור וניצחון-שניים על יריבות איכותיות. נכון לעכשיו הם לא עומדים במשימה.
אחרי המפלה בפרמיירה, הפסידה ניו אורלינס עם קאזנס כסנטר ודייויס כפאור-פורוורד בחמישייה לדאלאס הבינונית ודלת האמצעים, בשלב הזה כבר בלי דרון וויליאמס ואנדרו בוגוט ועם דירק נוביצקי בעמדה 5. קאזנס נעצר על 12 נקודות בלבד בערב שבו ניו אורלינס קלעה 83. בהפסד לאוקלהומה החד-ממדית וראסל ווסטברוק הוא כבר השתפר ל-31 וגם לקח 10 כדורים חוזרים שלא היו שווים הרבה. את דטרויט ניו אורלינס אמנם ניצחה בקלילות, אבל עם קאזנס על אזרחי (בגלל עונש ההרחקה שספג על העבירה הטכנית ה-18) ודייויס כסנטר. כבר בשלב הזה הנורות האדומות נדלקו.
קאזנס חזר לפתוח מול סן אנטוניו, ב-42 דקות הוא קלע 19 נקודות ולצד שאיבת ריבאונדים מוגברת איבד לא פחות משישה כדורים, יותר מכל שחקן אחר על המגרש. אחד מהם היה כואב במיוחד, בלב ההארכה. אקורד הסיום היה איירבול מהשלוש במהלך כדורסל סוליסטי שהזכיר במשהו את ימיו הנואשים מסקרמנטו. הוא היה יכול לשלוח את המשחק להארכה נוספת.
מול יוטה קאזנס שוב התקשה למצוא את עצמו בהתקפה ותיבל את האיבודים הקבועים, ה-5 מ-15 מהשדה ו-15 הנקודות בהחלטות לא טובות בהגנה. נגד טורונטו הוא דווקא שיפר מעט את היכולת, אבל שוב איבד יותר מדי, נשאר לבד ברגעי הקלאץ' בגלל הפציעה של דייויס במחצית הראשונה והפסיד שוב.
המשמעות: הניצחון הראשון והאחרון של קאזנס בקבוצה החדשה שלו הגיע רק על הלייקרס החלשים. התוצאה: אם בזמן הגעתו לעיר הייתה רחוקה ניו אורלינס רק שני משחקים מדנבר שבמקום השמיני, בזמן שעבר מאז 23 בפברואר הפער גדל לחמישה משחקים. אם לפני שהבחור החדש הגיע לשכונה הייתה ניו אורלינס קבוצה של כוכב אחד והרבה ניצבים, עם קאזנס היא הפכה לקבוצה לוזרית של שני סופרסטארים. בינתיים הוא כבר הספיק להיקנס ב-50 אלף דולר על חילופי מילים עם אוהדים מתגרים בשתי סיטואציות שונות.
חוזים ל-10 ימים כמו לחמניות חמות
השאלה הראשונה שהפסקאות האחרונות מעלות היא למה. למה קבוצה שביצעה את החיזוק הכי מרשים בליגה לא מצליחה להפיק ממנו תוצאות משופרות או התחלה של תהליך. התשובה שהמאמן אלווין ג'נטרי הציע השבוע מסתכמת במילה סבלנות. הוא ביקש עוד זמן לחבר את הפאזל, אולי מתוך הבנה שאיחוד כוחות נפיץ כל כך לא יכול לעבוד מיד. "תסתכלו על מיאמי כשלברון שיחק שם, או על קליבלנד אחרי שהוא חזר אליה", אמר השבוע, "הדברים האלה לוקחים זמן. זה לא משהו שקורה בן לילה".
ואולי זה בכלל עניין של חוסר מזל צרוף. גם אחרי שקאזנס הגיע ובציר מקביל לחיזוק בדמותו, שום דבר לא ממש התחבר לג'נטרי. עומרי כספי שבר את הבוהן כבר במשחק הראשון ושוחרר. ג'ארט ג'ק חתם על חוזה לעשרה ימים והספיק לרשום 33 דקות בשני משחקים לפני שקרע את המיניסקוס ועזב. רג'י וויליאמס, שהגיע על תקן פלסטר זמני, שוחרר יחד איתו. במקומם הגיעו ג'ורדן קרופורד (שקלע 19 נקודות במשחקו הראשון ב-NBA מאז אפריל 2014) ו-וויין סלדן, שניהם על חוזים לעשרה ימים. בדיוק כמו הוליס תומפסון.
כשהקבוצה מחליפה שחקנים כמו גרביים ומתקשה להתייצב, מה הפלא שהזהות שלה לא מגובשת והניצחונות ממאנים להגיע. בינתיים ג'רו הולידיי, אחד העוגנים הבודדים בסגל הנוכחי פרט לדייויס וקאזנס, ירד ארבע פעמים מעשר נקודות מאז הטרייד ונראה שלא לגמרי הצליח להתרגל לנוכחות של הנפיל החדש. בשמונת המשחקים האחרונים מאז התרחשות המפץ הגדול הקבוצה קולעת 96.8 נקודות בלבד בממוצע, הכמות הכי נמוכה בליגה וירידה של קרוב לשבע נקודות לעומת ההספק שלה בתקופה שלפני קאזנס (103.4).
מעבר לשורות התחתונות הברורות מאליהן (לפני הגעת קאזנס: ארבעה ניצחונות בשישה משחקים; אחריה: שישה הפסדים בשמונה), נראה שזה הנתון שמוכיח בצורה החיה ביותר את התגובה הבעייתית של המערכת לשינוי המטלטל שעברה – למרות השיפור ההגנתי (סופגת בממוצע 5.4 נקודות פחות). מול יוטה, למשל, ניו אורלינס כולה רשמה שיא שלילי העונה באחוזים מהשדה – 35.7.
חרף קשיי ההתאקלמות ואולי בגללם, ג'נטרי מנסה לסחוט את הלימון הענק שקיבל עד כמה שהוא יכול. קאזנס ודייויס חולקים יחד לא מעט זמן באותה חמישייה אבל ממעטים להפעיל זה את זה במשחק בין גבוהים - וזה לא משהו שצריך להקל בו ראש לאור התוצאות המטרידות וסיכויי הפלייאוף שנפגעו.
קאזנס מחלק לדייויס בממוצע רק 5.1 מסירות מדי ערב (שמתחברות ל-0.9 אסיסטים), בעוד שהולידיי וטים פרייזר מקבלים ממנו 18.1 ו-10.1 בהתאמה. דייויס, שנחשב למוסר פחות טוב, מוסר לחברו החדש רק 2.9 פעמים. עם או בלי קשר לשיתוף הפעולה ביניהם, קאזנס ירד בתפוקה לעומת התקופה שהעביר בסקרמנטו העונה (ראו טבלה) בשורה של מדדים סטטיסטיים חיוניים. גם זה סימפטום של השתלבות איטית, שעדיין לא נושאת פירות.
בעיה אקוטית נוספת היא יכולת הקליעה האניגמטית של הקבוצה מחוץ לקשת. קאזנס ודייויס מושכים המון תשומת לב מתחת לסלים ומאפשרים לשחקני הקו האחורי שמקיפים אותם לנצל את העובדה הזאת כדי לצבור נקודות מבחוץ. במבחן המציאות זה לא קורה: מאז פגרת האולסטאר ניו אורלינס (ללא באדי הילד וטייריק אוואנס, להזכירכם) היא קבוצת השלשות השנייה הכי גרועה בליגה אחרי אורלנדו. זה אומר הכל.
גם לקאזנס ודייויס, שמרשים לעצמם לזרוק שלשות, יש חלק בכך - אבל אי אפשר להסיר את האשמה בסוגיה הזאת גם משחקני משנה כמו הולידיי, פרייזר וסולומון היל שאיבדו מהביטחון ולא עוזרים לצמד הכוכבים לעזור להם. הקבוצה כמכלול אמנם לוקחת קצת יותר זריקות קאץ'-אנד-שוט מחוץ לקשת מאז שקאזנס הצטרף, אבל קולעת אותן באחוזים נמוכים יותר. גם האיבודים, איך אפשר בלי, הפכו למוטיב בולט בתקופה הקצרה של קאזנס במועדון; בממוצע יש לו 4.0 כאלה, עלייה קלה לעומת הזמן בסקרמנטו. ניו אורלינס, שמתבססת באופן כמעט בלעדי על שני הביג-מנים שלה בכל רגע נתון, הלכה אחורה גם בפרמטר הזה.
כשדמרקוס קאזנס הגיע לניו אורלינס כולם בדיברו בצדק על קו קדמי מרתיע ובלתי נתפס שעוד לא נראה במחוזותינו. מי האמין שיחד עם הקו הקדמי הזה הפליקנס יקלעו פחות נקודות באזור הצבע, ואנתוני דייויס יהיה רחוק יותר מהיעד אליו כיוון לפני האולסטאר. עוד מוקדם מאוד לקבוע האם הפער בין הציפיות העצומות למספרים המאכזבים בשטח הוא הדבר שנזכור מהקדנציה של בוגי בביתו החדש. זה עוד יכול להשתנות. מה שכן, אולי זה הזמן להתחיל להטיל ספק במה שהיה נראה לנו עד לא מזמן כמו מתכון בטוח לקבוצה מנצחת.
לפנייה לכתב/ת 
