נוביצקי הוא לא אחד מהגדולים בכל הזמנים
המפתח האמיתי של כדורסל הוא משחק קבוצתי. הדברים החשובים ביותר כלל לא נמדדים בסטטיסטיקות של המשחק
קארים עבדול ג'באר 38,387 (ב-57,446 דקות)
קארל מלון 36,928 (ב-54,852 דקות)
קובי בראיינט 33,643 (ב- 48,637 דקות)
מייקל ג'ורדן 32,292 (ב-41,011 דקות)
ווילט צ'יימברליין 31,419 (ב-47,859 דקות)
דירק נוביצקי 30,005* (ב-48,249 דקות)
שאקיל אוניל 28,596 (ב- 41,918 דקות)
לברון ג'יימס 28,316* (ב-40,622 דקות)
מוזס מלון 27,409 (ב-45,071 דקות)
אלווין הייז 27,313 (ב-50,000 דקות)
(*) שחקן פעיל
(הערות לגבי הרשימה: יש מקום לשקול להוסיף אליה שחקנים שלא בילו את כל זמנם ב-NBA, כמו ג'וליוס ארווינג; אין ספק כי היא עתידה להתארך עם השנים, במיוחד ככל שסגנון המשחק של ה-NBA הולך ונהיה מהיר יותר, בדומה לעבר הרחוק, רק שבסיבוב הזה יש גם אפשרות לקליעות שמזכות אותך ב-3 נקודות... ).
מבט בקטעי ההיילייטס של הקריירה של נוביצקי עד כה נותנת תמונה של קלעי בחסד, אתלטי להפתיע, חזק, מהיר, נחוש, בעל קור רוח ויכולת התעלות ברגעים מכריעים. אנחנו רואים את כל זה, ויש בינינו הסבורים שאין מנוס מהמסקנה שמדובר באחד השחקנים הגדולים של כל הזמנים, לא? אז זהו... שחקן גדול - בהחלט. מהגדולים ביותר בין כל הזמנים ? אני חושש שלא. למה?
כי נוביצקי זכה רק באליפות אחת למרות הקריירה הארוכה מאוד לה זכה. גם האליפות הזו הושגה יחד עם סופרסטאר אחר, ג'ייסון קיד, ועם צוות תומך שנתפר למידותיו ומנה כמה מהשחקנים הטובים והמנוסים ביותר שהליגה הציעה באותו זמן. בכלל, אם יש דבר אחד בולט ברשימה הזו, זו היעדרותו ממנה של הווינר הגדול בכל הזמנים של ה-NBA, ביל ראסל, האיש שהוביל את הבוסטון סלטיקס ל-11 אליפויות ב-13 שנותיו כשחקן. גם טים דאנקן, בן זמנו של נוביצקי, שחקן ה-NBA היחיד אי-פעם שזכה ב-3 אליפויות ב-3 עשורים שונים (ובסה"כ ב-5 אליפויות) איננו נמנה על עשרת הגדולים של ה-NBA בכל הזמנים בקליעה. דאנקן היה קלעי בולט הרבה יותר מראסל, והוא במקום ה-14, עם 26,496 נקודות ב-47,368 דקות משחק. אבל כל מי שראה את דאנקן משחק יודע שההשפעה העצומה שלו על הקבוצה שלו ועל המשחק לו היה שותף הייתה הרבה יותר גדולה מההיבט של הקליעה שלו.
מה אפשר לעשות, כדורסל מנצחים באמצעות שליטה בהרבה משתנים. קליעה היא רק אחד מהם. היא בולטת, היא מושכת את העין, קל להתמקד בה. וקל לשכוח שמייקל ג'ורדן היה קילע אדיר שלא זכה בשום דבר, לפני שהתמסר לשיטת אימון שהוביל פיל ג'קסון שהביאה אותו לפעול בתוך צוות. גם ג'ורדן וגם בראיינט, מקומות 3 ו-4 ברשימת קלעי כל הזמנים (בינתיים), זכו באליפויות רק תחת ג'קסון. שניהם שיחקו גם תחת מאמנים אחרים, נתנו הופעות קליעה אדירות - ולא זכו בשום דבר.
ווילט צ'יימברליין, חבר נוסף למועדון ה-30,000+ נקודות, זכה בסה"כ בשתי אליפויות בקריירה שלו. את רובה הוא בילה בצילו של ראסל, שהודה תמיד שצ'יימברליין היה בעל יכולות משחק וכוח פיזי רבים משלו. אבל צ'יימברליין ניסה לנצח על ידי הובלת הקבוצה שלו, בעוד ראסל ניסה לנצח על ידי דחיפת הקבוצה שלו, וטבעות האליפות מדברות בעד עצמן: הגישה של ראסל עבדה. זו של צ'יימברליין כמעט תמיד נכשלה. בשנותיו של ראסל כשחקן, ווילט גבר עליו וזכה באליפות רק פעם אחת, עם פילדלפיה בסגל שנחשב אחד הכי טובים בכל הזמנים. גם אחרי פרישתו של ראסל, זכה ווילט באליפות נוספת רק בלוס אנג'לס לייקרס, שם שיתף פעולה עם סופרסטאר נוסף, ג'רי ווסט, קלעי אגדי בפני עצמו, וביחד הם לקחו עוד אליפות באחת הקבוצות הגדולות של כל הזמנים.
והמוביל של הרשימה אליה הצטרף דירק? קארים עבדול ג'באר מעולם לא הוביל קבוצה לאליפות במו ידיו. את האליפות הראשונה שלו הוא לקח יחד עם אוסקר רוברטסון, ואחרי שדרכיהם נפרדו, קארים סבל מבצורת שנמשכה עד שזכה לשתף פעולה עם סופרסטאר אדיר אחד - מג'יק ג'ונסון. לזכותו של קארים יש לציין שעם פרישתו ממשחק, הלייקרס בהנהגת ג'ונסון לא זכו באליפויות נוספות באותה תקופה. גם עבדול ג'באר וגם ג'ונסון לא יכלו להוביל את הקבוצה לבדם - הם נזקקו זה לזה כדי לנצח.
כי זה המפתח האמיתי של כדורסל: משחק קבוצתי. הדברים החשובים ביותר בכדורסל כלל לא נמדדים בסטטיסטיקות של המשחק. ובמדדים של משחק קבוצתי, עם כל הכבוד למועדון ה-30,000+ בו נמנים ששת הקלעים הגדולים של כל הזמנים ב-NBA, קליעה היא לא הדבר החשוב ביותר.
לפנייה לכתב/ת 
