סטיב קר הולך עם הראש בקיר

איך אפשר שלא להתפעל מסן אנטוניו, שנתנה מנוחה לקוואי לנארד, ובהיעדרו חזרה מפיגור 28 נקודות לניצחון, בערב בו יריבתם העיקרית במערב לא התגברה על ההיעדרות הכפויה של קווין דוראנט? הווריורס (לוחמים) מבוסטון נלחמו יותר, רצו יותר, עשו פחות טראש-טוק ושיחקו יותר כדורסל, יותר קבוצתי מהקבוצה הכי קבוצתית בכל השנה, ובכל שנה מהשלוש האחרונות. כלומר כל השנה חוץ מאשר בביקורים של הלוחמים האמיתיים באוקלנד. בשנה שעברה הסלטיקס סיימו לגולדן סטייט את רצף הניצחונות הביתיים הארוך בהיסטוריה והרסו לה עונה "מושלמת" בבית (אחרי ההפסד הביתי לבוסטון, הם הפסידו עוד אחד, "בכוונה", ע"י השבתת כמעט כל החמישייה הפותחת. אלמלא ההפסד ההוא, הם היו הולכים על 41 ניצחונות ביתיים). איך אומרים? כמעט לא נחשב. אגב "הלוחמים האמיתיים", הקהל באוקלנד מסכים. הם שרו MVP לרכז של הלוחמים האמיתיים, אייזיאה תומאס, שאפילו במשחק די פושר האפיל על סטף קרי שנמצא בתקופה שהוא ירצה בעיקר לשכוח.

היסטוריה? רק לפני שבועיים שמעתי את "המום"חים מתווכחים אם ג"ס מסוגלת לתת פוש אחרון ולהפוך לראשונה שמשיגה שתי עונות של 70 ניצחונות. כמה ימים (ופציעה אחת...) אחרי, לא בטוח שהם יצליחו לשמור על יתרון הביתיות מול ס"א. פופו עושה לקר בית ספר (ביצפר, בשפת העמאיאת?) בנושא של "איך להסתדר בלי הכוכב שלך ולהמשיך לנצח". בלי לנארד, פופו קיבל מהספסל שלו מהפך מהגדולים אי פעם מול סקרמנטו האומללה. לא יודע, אולי הם קיבלו את ההשראה שלהם מברצלונה. ג"ס הייתה צריכה לנצח את בוסטון, והייתה יכולה לנצח, אבל קר התעקש ללכת עם הראש בקיר ועם הסמול-בול שלו (הסבר בהמשך, האם הוא טומן מלכודת ל"טירון לא"?).

סטף קרי. הפסד לבוסטון(צילום: AFP)

ג'אבייל מגי נתן תפוקה לא רעה ב-5 הדקות שקיבל, עם 4 נק' ב-2 מ-4 מהשדה ו-3 ריב', בלי עבירות, בלי איבודי כדור מרגיזים. פאצ'וליה אמנם היה 1 מ-5 מהשדה, אבל נתן גם 6 ריב' ו-3 אס' (מול איבוד כדור יחיד) ב-18 הדקות ששיחק, והקבוצה הסתדרה "לא רע" עם הסנטרים. פלוס 4 בדקות של פאצ'וליה ואפס מכובד בדקות של מגי, כלומר פלוס 4 ב-22 הדקות שהם שיחקו עם סנטר כלשהו.

במהלכים המכריעים של הרבע הרביעי, שבו הסלטיקס ניצחו 12:27, הסלטיקס השתלטו לחלוטין על ריבאונד ההתקפה. לא כוחות כאשר ממול מתייצב הסנטר גרין והפאוור-פורוורד איגודאלה. בתחילת הרבע הם חטפו ומסרו, אך ככל שהדקות התקדמו, אולייניק והורפורד היו פשוט יותר מדי גדולים עבורם. לא היה מקום להעלות מולם את מגי, שכאמור עשה את שלו בדקות שקיבל, אי שם במחצית הראשונה, שגם הסתיימה ביתרון של המקומיים, שמא עליי לומר, כצפוי? דוקא ווסט קיבל 6 דקות ברבע האחרון, ועשה כמיטב יכולתו. לפחות ע"פ אמש, הוא כבר בגלישה לקראת סוף הקריירה, אבל 4 ריב' ואסיסט ב-6 הדקות שהוא קיבל ברבע האחרון? הכדורים לא נכנסו פנימה (אליו), כי הוא באמת כבר לא מסוגל לעשות צרות לצעירים וגבוהים ממנו. למען ההגינות, הוא גם איבד כדור פעם אחת, אבל לפחות לי ברור שהוא הראה מה היה חסר לג"ס ברבע האחרון. סנטר בצבע מול העליונות המוחלטת של גבוהי בוסטון.

קר המציא לעצמו בעיה שלא באמת קיימת. השילוב של איגודאלה וגרין בצבע עבד מול הקאבס בגמר לפני שנתיים, וכל "המום"חים גמרו את ההלל על הסמול-בול. קר העדיף להבריז ולא להשתתף בשיעור של השוואו, ובו הוסבר כי זו רק עוד שיטה לשחק את המשחק. ומול קבוצה מאוזנת כמו בוסטון, לשחק סמול-בול זו התאבדות. אם קר דאג שתהיה לו אופציה לשחק עם גבוה(ים) ודאג לפא'צוליה בחמישיה ולמגי על הספסל, למה לא להשתמש בהם, במיוחד כאשר קל היה להבחין בתרומה היוצאת דופן של הגבוה היחיד שהוא כן שיתף, כאמור ווסט?

קר, עם שני ניצחונות מחמשת המשחקים האחרונים, נתקע אתמול על "השיטה" שכביכול הביאה לו אליפות. אבל לטענת השוואו זה בכלל היה העומק והכשירות, מול הרוטציה הקצרה והפציעות של הקאבס. קר לא מקשיב, אין עם מי לדבר, קר הולך עם הראש בקיר. או שהוא בכלל מבשל מהלך. להוציא אותם מכושר בשלב הנוכחי, כאשר יש לו מספיק זמן להחזיר אותם לכושר לישורת האחרונה. האיש גאון כדורסל לא קטן, אבל הימנעות משימוש בגבוהים שלו לא משרתת את המטרה (מנוחה ל"קטנים"). אולי הוא צריך לתת לגרין שיעור במה שהוא שווה בלי גבוה לצדו, בשביל קצת פחות רעש וצלצולים של דריימונד בשלבים המכריעים של העונה.

אולי הוא אפילו מכיר את הקבוצה שלו יותר טוב ממני (מפתיע מישהו?), אבל אתמול זה נראה רע. האחרון שעשה משחקים דומים (תראו כמה אני חלש ולא מאיים על הכתר) היה קואוץ' בלאט. זה היה כל כך מתוחכם שאפילו ההנהלה שלו בלעה את הבלוף וחשבה שהנה הם מאבדים שליטה על הקבוצה שלהם. מקווה בשביל קר שיש לו קצת יותר קרדיט אצל הנהלת גולדן סטייט, מאשר לדוד מול גוליית (לברון...). בכל מקרה, הפקרת הצבע עלתה לקר במשחק אתמול, וגם אי אפשר לקחת את זה מבוסטון. הם רצו יותר לנצח, רצו יותר לכדורים אבודים, הזיזו רגליים בהגנה, פתחו קווי מסירה בהתקפה, הרביצו על הכדור ועל הידיים של היריבים, היו ראשונים לכל כדור.

סטיב קר(צילום: AP)

ע"פ יחסי הכוחות, הגיע להם למתוח את ג"ס ולהגיע למשחק צמוד שיוכרע עם הבאזר, לכאן או לכאן. וגם ככה הם היו מקבלים מחמאות, כי מעטים עשו אפילו את זה באוקלנד, לאחרונה. למעשה, בוסטון היא קבוצת המזרח הראשונה השנה לנצח שם (כאמור, עונה שנייה ברציפות שהם עושים את זה לג"ס). להביס את ג"ס אצלם בבית ברבע רביעי כל כך חד צדדי? את זה הם עוד לא יכולים לעשות, גם אם יתפסו יום משוגע, והם תפסו אחד כזה אתמול. את זה רק ג"ס יכולים לעשות לעצמם.

פה גדול קרי נתן שלשה ענקית על הבאזר (ברבע השלישי) על הפרצוף של בראון, ופתח את הג'ורה. לא מבין איך לא קיבל על זה טכניקל, אבל כאמור גם ברצלונה קיבלה אתמול שיפוט ביתי. בראון ניצח בשמירה שלו את קרי, ולכן לקרי הגיע לשמוע את הקהל הביתי שלו מריע ותומך בפוינט גארד היריב. הם מפונקים. קהל של רולקסים מול קבוצה דומיננטית בצהוב-כחול שהורסת ודורסת את הליגה המקומית, שמחתימה כוכבים ומשאירה ליריבים רק פירורים (נשמע מוכר?). אז הרולקסים באים לראות כדורסל נטו, לא טראש-טוק. הם קיבלו גם אתמול את המנה הרגילה, אבל ובמפתיע, לאו דוקא מהקבוצה הביתית.

סיכום: משחק שהיה יכול להיות משחק שביעי בסדרת גמר, הגנות מדהימות בשני צידי המגרש, הקרבה והשתטחויות לכדורים אבודים. את ההבדל עשו הקרקורים של קר על הספסל. עיתוי מושלם בפסקי הזמן שהלך והתמסמס ככל שהמשחק התמשך, וככל שהמקרקר העיקרי שכח את הסנטרים שלו על הספסל, והכרכורים של קרי מסביב לבראון אחרי השלשה ההיא, שהיתה לא פחות מנהדרת באותו רגע, אבל נעדרת בשאר חלקי המשחק. ועם כל כך הרבה כרכורים וקירקורים, בסוף באו גם הקלקולים. גרין נותן וגרין גם לוקח. גרין עצר בגופו את השיטפון של בוסטון, והחזיר את ג"ס למשחק (שכבר היה גמור) במו ידיו עם שלשה ענקית ואסיסט נהדר למקאו, אבל בהחזקה הבאה עשה פאול בסקרין מכוער על ברדלי באמצע המגרש ועצר את המומנטום האחרון של ג"ס שהוא גם יצר כאמור במו ידיו.

והנה ההסבר, ואפילו הגיוני, להתעקשות של קר: כידוע, המתחרה ממזרח נתקעה לאחרונה בלי סנטר (מוזגוב שוחרר ובוגוט גמר...). אז אם הוא יבליט את הסנטרים שלו, הם ייכנסו לפאניקה ויביאו סנטר בכל מחיר. אז בעצם מה אכפת לו להפסיד משחק מול בוסטון, אם בכך הוא משכנע את הקאבס שהוא בכלל לא בונה על העמדה הזו? אם הוא מצליח לגרום להם להירדם בשמירה ושוב להתייצב מולו בלי סנטר (כמו בגמר האחרון, 3:1 לג"ס עד שבוגוט נפצע...). הוא יכול ללכת בשקט לעוד ניתוח, לשקם את הגב הדפוק שלו ולתת למייק בראון (עוזר המאמן הראשי, המחליף של לוק וולטון) להביא עוד אליפות לאוקלנד, מול "הטירון לא". הוא (קר המקרקר) את שלו כבר עשה.