מה צריך לעשות כדי לעלות לטורניר גדול?

שאלת מיליון הדולר היא: אז מה ישראל צריכה לעשות על מנת להגיע סוף כל סוף לטורניר גדול? מדוע נבחרות כמו אוסטריה ופולין, שעד לפני עשור או שניים היו ברמתנו, מופיעות כבדרך קבע ביורו ובמונדיאלים ואנחנו לא? בשווייץ, איסלנד ואוסטריה אין יותר תושבים מאשר בישראל. אז מדוע הם כן ואנחנו לא?

נבחרת ישראל(צילום: אורן אהרוני)

אם נסתכל על הסגל של נבחרות כמו אוסטריה ושווייץ למשל, נבחין שבכל חוליה יש נציגות נכבדת של שחקנים שמגיעים מהליגות הבכירות ביבשת. אז נכון, אמנם הופנהיים, ווטפורד, סטוק ואוגסבורג הן עדיין לא ברצלונה וריאל, אך כולם יסכימו ששחקנים המשחקים מדי שבוע ברמת האינטנסיביות של הבונדסליגה או הפרמייר-ליג, בסופו של דבר טובים לאין שיעור משחקני ליגת העל שלנו.

בישראל ישנה נטייה לזלזל בכולם. למשל, צחקו והקניטו את הליגה הבלגית והשחקנים שמטריחים עצמם לשחק שם. אך מי מבינינו יכול להיזכר מתי לאחרונה היו לליגת העל שלנו שתי נציגות ברבע גמר של מפעל אירופי כלשהו? נכון מאוד, אף אחד. אבל אנדרלכט וגנק יהיו שם, ברבע גמר הליגה האירופית. ליגות דרג שני כגון שווייץ או בלגיה עולות ברמתן, למרבה הצער, על הליגה הישראלית, מה גם שהן מהוות קרש קפיצה טוב יותר לקבוצות ולליגות היותר בכירות של היבשת מאשר ליגת העל שלנו. ככל שיגדל מספר השחקנים המשחקים באופן פעיל באירופה (וגם אם זה בגנק, אנדרלכט או יאנג בויז), כך ייטב במוקדם או במאוחר לכדורגלן הישראלי ולנבחרת בכלל.

דבר נוסף שראוי לשים עליו דגש הוא הזרים המשחקים בליגת העל. מה שטוב בכדורסל למכבי ת"א ולהפועל ירושלים לא בהכרח יכול להיות רע לנבחרת ישראל. זה לא אומר בהכרח שנבחרת ישראל צריכה לאבד את הזהות ולצרף לשורותיה לגיון זרים, אך אם ההתאחדות, בסיוע הכנסת והממשלה, תעשה כל שביכולתה לנסות ולאזרח זרים מצטיינים המשחקים בישראל, הנבחרת והכדורגל הישראלי יכולים להרוויח מזה, ובגדול. מספיק זר אחד איכותי בכל חוליה על מנת לשדרג את הנבחרת בעשרות אחוזים. כולם יסכימו שנבחרת ישראל עם שוער כמו אניימה, חלוץ בסדר גודל של יעקובו או קשר בסדר גודל של ג'ובאני רוסו או סרגיי קנדאורוב יכלה להיראות מעט אחרת.

ג'ובאני רוסו(צילום: יוסי רוט)

דבר אחרון וחשוב הוא התוויית יעדים מקצועיים ע"י ההתאחדות. איסלנד הקטנה, מדינה מרוחקת עם אוכלוסיה בגודל של חיפה, הפכה בשנים האחרונות מבשר התותחים של היבשת לנבחרת המדורגת במקום ה-23 בעולם. השקעה נבונה במתקנים ובמאמנים הניחה את התשתית להצלחה. בעשור האחרון נבנו באיסלנד למעלה מ-10 מתקנים המכונים "בתי כדורגל", אולמות גדולים ומקורים בהם ניתן לשחק ולהתאמן בכל ימות השנה. הממשלה דאגה לבנות אותם כדי שיהיה אפשר לשחק בקביעות במדינה בה 90 אחוז מהזמן האקלים מאופיין בסערות, רוחות, ברד וגשמים.

תשתיות זה אמנם נחמד, אך אינן חזות הכל. הצעד הבא של איסלנד היה להפוך למעצמת אימון ע"י הקמת אקדמיה למאמנים שהתבססה על אנשי מקצוע זרים, ומשמעותה היא שעל כל 416 איסלנדים ישנו כיום מאמן מוסמך מהרמה הגבוהה. באנגליה, למשל, הנתון הוא מאמן לכל 1,000 איש. במילים אחרות, על כל 27-26 שחקנים רשומים במדינה יש מאמן ברמה גבוהה.

בישראל, לעומת זאת, אין יעדים מקצועיים. מי בוחר את המאמנים? עסקנים. מי מוביל את כל הצעדים המקצועיים? הוועדה המקצועית המורכבת מבעלי הקבווצות שאינם מקצועיים מספיק בעצמם. ההתאחדות לכדורגל יכולה וצריכה להוביל לשינוי. כל עוד לא יהיה לה מנהיג מקצועי שיתווה דרך ושינוי מחשבתי כמו באיסלנד הקטנה, גם את המונדיאל הבא, והבא אחריו, נמשיך כנראה לראות מהכורסה.