519 מילים על אהבה חסרת פשרות לכדורגל

"בוא בוא, תיצמד אליי ואל תזוז", אמר לי האיש. "אם שואלים אותך, אתה בן 7 וחצי" הוא פקד, ואני כמו ילד טוב נשמעתי להוראות, בעודי מחפש בעיניים את אחי הגדול שניגש לכניסה אחרת כדי לא לעורר חשד. "הוא איתי, אבאל'ה" אמר האיש לסדרן והושיט לו את הכרטיס. עוד רגע, עוד שנייה ואנחנו בפנים. הסדרן קרע את הכרטיס ואנחנו עוברים את השער. אני מסתכל ימינה ורואה את אחי ממתין לי, כשהצעיף הצהוב-שחור מונח על צווארו. "תודה רבה גבר", אמר אחי לאיש שסייע בהכנסתי לאצטדיון ללא עלות. "בכיף עיוני, רק שננצח", הוא ספק ענה ספק התפלל, ונעלם לו בין ההמון.

ואז הגיע הרגע הזה, רגע מיוחד שכל חובב כדורגל יכול להעיד עליו שהוא רגע שמרגש אותו בכל פעם מחדש: הרגע שבו אתה נכנס לאצטדיון והמגרש כולו נגלה לפניך, הזרקורים נוצצים בעיניך, הדשא הירוק מעלה חיוך על פניך ושירת האוהדים מלטפת את אוזניך. וכשאתה חווה את הרגע הזה בפעם הראשונה בחייך, ההתרגשות היא פי כמה וכמה. אם עד אותו רגע ראיתי כדורגל אך ורק בטלוויזיה, פתאום הכל הפך מציאותי וכמעט מוחשי: השחקנים, האוהדים, השופט, הכדור.

אוהדי בית"ר ירושלים(צילום: עוז מועלם)

המשחק היה חשוב ביותר: חצי גמר גביע המדינה בין בית"ר למכבי תל אביב. התמקמנו ביציע בין אלפי האוהדים באצטדיון רמת גן והמתנו לשריקת הפתיחה של המשחק. בינתיים אחי קנה לנו מאחד הרוכלים שקית גרעינים, בייגלה עם זעתר וקולה חסרת גזים שיעבירו לנו את ההמתנה מורטת העצבים עד הפתיחה. "איך הוא לא פותח עם סיביליה?" שואל אוהד שלבש חולצה של בית"ר, כזו שכנראה קיבל לפני יותר מדי זמן, בטח לפני שהספיק לטפח כרס בירה אימתנית. "כתבו בידיעות שהוא מתח את שריר התאומות", עונה לו צעיר עם תספורת קוצים שהייתה באותו זמן הדבר הכי חם שיש. "זה כל שבוע מותח משהו אחר, ממש יודה ברקן", ענה לו השמנמן. אהבתי את זה. אהבתי את זה שאתה יכול לדבר פתאום עם אדם שלא פגשת מעודך ולצחוק איתו כאילו הייתם החברים הכי טובים.

1-0 למכבי. "השופט מכר אותנו" סינן אחי, לאחר שבדקה ה-15 השופט דני קורן שרק לפנדל מפוקפק, אותו הבקיע אבי נימני בקלילות אופיינית. המשכנו לעודד כאילו התוצאה הייתה עדיין מאוזנת, אבל גם זה לא עזר: בדקה ה-46 החליט השופט קורן שפנדל אחד זה לא מספיק ונעץ שני מסמרים נוספים בליבם של אוהדי בית"ר: פנדל שני וכרטיס אדום לז'אן טלסניקוב. "מכר אותנו?" זרק לעברנו הבחור השמנמן, "גזר עלינו קופון של שנה שלמה!!!" והוסיף כמה קללות מהזן היצירתי יותר. גם את הפנדל השני בעט אבי נימני לתוך הרשת, בעוצמה כזו שפגעה לכולנו בבטן הרכה. 2-0 לתל אביבים. אפשר לומר שבאותן דקות השופט ואימו היקרה זכו לאזכורים רבים בקרב האוהדים הירושלמים. אבל לאחר מכן באו רגעים מדהימים: הקהל כולו עודד כאילו אנחנו המנצחים, כאילו לא היינו בדרך להפסד צורם ומכאיב שמרחיק מאיתנו את חלום הגביע.

שריקת הסיום הגיעה והאוהדים שוטפים את רחובות רמת גן: צפירות מכוניות, צעקות "יאללה בית"ר" וקריאות אהבה לאלי אוחנה. "ירושלים הרוויח בגביע?" שואלת אותנו אישה מבוגרת, ספק מתעניינת ספק רוצה להשוויץ שהיא מעודכנת. "לא. הפסדנו 2-0", ענינו לה והמשכנו לשיר ולשמוח ברחובות. המבט המופתע שלה אמר בעצם הכל.

זר לא יבין את הקסם שטמון במשחק הזה, באהבה חסרת הפשרות שאתה רוחש לקבוצה שלך, אבל אולי הסיפור הקטן הזה יעזור לזר להבין על מה כל הרעש.

והיא באמת שלך הקבוצה הזו. ושלי. ושלהם. של כולנו