מכבי ת"א איבדה את הצהוב

דיברנו על זה, צחקנו על זה, ועכשיו מתחילים לקחת ברצינות – מכבי תל אביב איבדה את זה. מה זה "את זה"? את הכל... היוקרה של קבוצה אירופית, כושר ההרתעה בליגת העל והכי גרוע, איבדה את התואר "קבוצת כדורסל".

ברצינות, מי שראה את המשחקים האחרונים של מכבי לא ראה קבוצת כדורסל, אלא חבורת מבוגרים עייפים ומיואשים שמתייחסים למשחק כמו אימון שהם חייבים לעשות ערב חמישי לפני שהולכים למפגש שומרי משקל. אין חיבור, אין הבנה של המשחק ואחד של השני. אני בספק אם מישהו מהשחקנים בכלל יש לו חשק לעלות לפרקט בזמן האחרון. נכון, אפשר לדבר על ההברקות, ועל "קליעות חשובות", אבל בסופו של דבר, קבוצה נמדדת באיכויות לטווח ארוך.

מכבי ת"א(צילום: אורן אהרוני)

כבר רבות דובר ונותח (למוות) על החלפת המאמנים, החלפת שחקנים, כמה זה טוב וכמה לא טוב וכו' וכו', אבל בואו נודה בזה, החולה הזה שנקרא מכבי תל אביב מת מזמן, ועד שהדרג הניהולי לא יבין את זה ויתחיל לשתף פעולה עם הדרג המקצועי (ולא רק במחוות חסרות משמעות), מכבי תל אביב תמשיך להיות "גוויה" בעולם הכדורסל שהופכת לנגד עינינו מקבוצה ששחקנים שואפים להגיע אליה, לקבוצה ששחקנים עושים הכל כדי להתרחק ממנה.

אני לא מתיימר להבין את הפוליטיקה מאחורי הרכישות והרכבת הקבוצה. קשה לי להאמין כי הבאת שחקן כזה או אחר מונעת אך ורק משיקוליים פולייטים/כלכליים, למרות הטענות שעולות בנושא מפעם לפעם. אני כן מבין שקבוצה שאני אוהב, עוקב אחריה מילדות, מימי חמישי בערוץ הראשון, דרך הערוצים המסחריים, שנים של מינויים, עם הבת הגדולה שלי כמעט מהיום שנולדה ואפילו עכשיו שמדירים אותה לערוצי הנישה בתשלום (שזאת חוצפה – אך זהו ניתוח לפעם אחרת), הופכת לבדיחה עצובה, וכל משחק שלה הוא כמו ניסיון נואש אחרון של הליצן פיירו המשתוקק לאהבה של אהובתו קולומבינה, רגע לפני שעוזבת אותו למען ארלקינו.