כך השתלטה חבורה גזענית על היציע המזרחי
הרומן שלי עם בית"ר החל בתור ילד בן 11, ומהרגע הראשון נשבעתי לאהוב את המנורה לעד. בשנות ה־90 חדרו לטדי "תושבי חוץ" והפכו את שירי העידוד למפגן שנאה. מאז הפסקתי להגיע למשחקים ונותרתי עם הגעגוע לאוהדים הירושלמים האמיתיים של פעם. קורא לכולם לעשות חשבון נפש ולהחזיר עטרה ליושנה
כבר כמה שנים שאני מסתובב עם התחושה המתסכלת ששכחו מי אנחנו ולמה אנחנו כאן. גם אנחנו וגם התקשורת. וכן, אני מתכוון לאוהדי הקבוצה של המדינה – בית"ר ירושלים.
הרומן שלי עם בית"ר החל אי שם לפני 32 שנה ביום חורף שמשי בגינה של סבא שלי ז"ל בדימונה, שהיה אוהד מושבע של הפועל ת"א בכדורגל ואפילו בכדורסל (שוק שלקח לי כמה שנים להתאושש ממנו). באותה שבת סיפר לי סבי על מעלליהם של הכישרונות הצעירים אלי אוחנה ואורי מלמיליאן, ואני ילד בן 11 הושפעתי מיידית, וכמו שנאמר בשיר של אוהדי בית"ר: "נשבעתי לאהוב את המנורה לעד".
(צילום: יובל חן)
ימים אלו היו ימי אמצע שנות השמונים הזוהרות עבור בית"ר, מכבי חיפה ונתניה, ומשאת נפשי הייתה לבקר לראשונה בירושלים באופן מודע ולהתוודות לקהל אוהדי בית"ר. אמנם בביקורי הראשון בירושלים לא הספקתי לפגוש אותם, אך צעיף צהוב שחור שמצאנו באיזו חנות נידחת במרכז העיר סיפקה אותי באותו זמן, כך שחזרתי די מאושר הביתה.
המפגשים הראשונים עם אוהדי בית"ר היו במשחקים מול הפועל באר־שבע עקב הקירבה הגיאוגרפית לדימונה. המשחק הראשון שאליו הלכתי אליו היה במחזור האחרון של עונת 84/85, בה בית"ר איבדה את האליפות לאחר משחק הבוץ המפורסם בקרית־חיים מול מכבי חיפה.
המפגש עם האוהדים כל כך ריגש אותי שאף באתי למגרש העוין עם חולצת בית"ר מתחת לחולצה עליונה. דוד שלי, שהיה מפקד כוח המשטרה במקום, לא איפשר לי להיכנס ליציע של בית"ר וכך ישבתי כל המשחק עם אבא שלי ביציע אוהדי באר שבע. המארחת, בשני מהלכים רצופים בסיום המשחק, הבקיעה שני שערים וניצלה מירידה על חשבונה של בית"ר ת"א.
במשך כל המשחק הסתכלתי על אוהדי בת"ר וראיתי כמה אהבה יש להם לקבוצה. מהשירים היפים על "ירושלים של זהב" ועד עידוד בקצב "או-חנה, או-חנה, או-חנה". בשנים שבאו כבר הלכתי לבדי למשחקים והתחברתי עם אוהדי הקבוצה במיוחד עם "חפותה" ז"ל, האיש והסלטות. תקופה זו הייתה מהנפלאות בחיי, האוהדים היו מאורגנים ושרו שירים למען קבוצתנו האהובה. השירים והססגוניות של הקהל, שבא עם שלל תחפושות ואביזרי עידוד והלך אחרי הקבוצה לכל מקום, הקנה לו את התואר הלא רשמי הקהל הטוב ביותר בארץ!!
אופוריה זו נמשכה עד שנת 1994, כאשר בתקופה זו בית"ר זכתה בגביעים, אליפויות והספיקה אף לבלות שנה בליגה השנייה. אולם החל מעונת 96/97 נכנס סוג חדש של אוהדים ליציעים, אשר לא ידעו את הקהל של שנות השמונים. הם כלל לא ירושלמים והגיעו מכל מיני מקומות בארץ (כן, גם מדימונה), השתלטו על היציע המזרחי והחליטו שסגנון העידוד יהיה כמו בליגה ממנו באה קבוצת עיר הולדתם (בד"כ ליגה ב' או ג'), סגנון של אלימות, גזענות, שירי נאצה וקללות לעבר הקבוצה היריבה. שירי העידוד התחלפו במפגן שנאה.
עקב השינוי הזה הדרתי את רגליי במשך שנים מטדי, אך עדיין לא נראים סימנים לרגיעה בעתיד הקרוב. הקללות הפכו לאמנות והגזענות לדרך חיים, מה שמבריח את האוהדים האמיתיים והנאמנים של בית"ר. אני, בתור אוהד ותיק, קורא לכל אוהדי בית"ר באשר הם לעשות חשבון נפש עם עצמכם ועם אוהדים נוספים משורותינו, להוקיע מתוכנו את הגזענים שהשתלטו על היציעים – ולחזור להיות אוהדי בית"ר של פעם עם שירי עידוד לקבוצה בכל המשתמע מכך.
בואו ביחד נראה לאוהדי הקבוצות האחרות ולתקשורת מיהו הקהל הטוב ביותר בארץ. מקווה שבעונה הבאה נחזיר עטרה ליושנה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
