המיתוס השגוי על השפעת המאמן

המחשב לא עובד פתאום. לפני שאתם ניגשים לטכנאי, אתם מתלבטים אם הבעיה נעוצה במכשיר עצמו או בכבל החשמל. איך תדעו? נכון, אתם מחליפים כבל, ואם המחשב עדיין לא עובד, כנראה הבעיה היא לא הכבל. פשוט, לא?

על הרקע הזה, אני ממשיך לתהות כמה מאמנים ימשיכו להחליף במכבי ת"א בכדורסל עד שיגיעו סוף סוף לתובנה הפשוטה שהבעיה אינה קשורה במאמן. אבל בטור הזה אני לא מעוניין להתמקד במכבי דווקא. אני חושב שבאופן כללי, ייחוס המשקל המוגזם לתפקיד המאמן ולהשפעתו על הצלחת הקבוצה או כישלונה, הפך בשנים האחרונות לתופעה גורפת. כנראה שכולנו אוהבים, באיזשהו מקום, לשכנע את עצמנו שהצלחה של קבוצה היא תולדה של "שיטת אימון", גם במקרים מובהקים שבהם ברור שאין שום קשר ל"שיטה".

רמי הדר(צילום: ראובן שוורץ)

כל שפת הכתיבה על הספורט הקבוצתי הפכה להיות כזו. כשמכבי ניצחה כמה משחקים רצופים לאחר מינויו של רמי הדר, יכולנו לקרוא בטורי הספורט על "הגנת הצבתות" של רמי הדר ועל "השיטה" שמנצחת משחקים (עד שלפתע פתאום, מעשה ניסים, ה"שיטה" "הפסיקה" לעבוד...). לברון לקח אליפות? זה בזכות טיירון לו, כמובן, "הטירון שהוביל קבוצה לאליפות כבר בשנתו הראשונה. מדהים, לא?" (לא. לברון מגיע לגמר בכל השנים האחרונות, רק שהפעם קרי התפרק מנטלית וארווינג הגיע סוף סוף לעזור ונעץ את הסל המיוחל).

עמוק בלב, כולנו מבינים ששיקגו של ג'ורדן, פיפן ורודמן הייתה לוקחת אליפות גם בלי "פיל ג'קסון האגדי" ומכבי המדהימה של שאראס, פארקר והאפמן הייתה לוקחת את אירופה ללא קשר לפיני גרשון (אני עד היום מתקשה לדמיין מאמן שהיה נכשל לקחת אליפות עם קבוצה כזו. אגב, מכבי כמעט הצליחה לעשות את זה, אלמלא נס ז'לגיריס, שתסכימו איתי שאין לו קשר למאמן). אבל איכשהו, כל זה לא מפריע לנו לדבר על "פיל ג'קסון האגדי", על "טיירון לו שלקח על הכתפיים קבוצה עד לאליפות" ועוד קשקושים מהסוג הזה. השלשות המטורפות של קרי ותומפסון, שמנוגדות לכל חוק טבע ונזרקות תוך שבריר שנייה, הן נשק קטלני שאין לו שום קשר לסטיב קר. זה מפריע למישהו להלל את "החבורה של סטיב קר"? תעשו לי טובה. אתם באמת חושבים שמאמן אחר היה מגיע לתוצאות אחרות?

נכון, ישנם מקרים יוצאים מן הכלל, שבהם קבוצה נבראת בצלמו של מאמן. הקשר בין פופוביץ' לסן אנטוניו ברור, ולכן ייחוס ההצלחות אליו נראה טבעי. יש גם מקרים שבהם מאמן סוחב על גבו שק של קבלות מוכחות, כשהוא מגיע לכמה קבוצות שאין ביניהן מכנה משותף נראה לעין ומצליח בכולן. אבל לומר ש"טיירון לו וחבורתו" לקחו אליפות? נו באמת.

אני לא בא לזלזל בתפקיד המאמן או בחשיבות הכנת הקבוצה למשחק וניהולו. קטונתי גם מלהגיע לקרסולי הבנתו של רמי הדר או של פיני גרשון בכדורסל. מאמן מקבל החלטות טקטיות חשובות במהלך המשחק, ובמקרים רבים מידת האש בעיניים של קבוצה או של שחקן תלויה באישיות המאמן. אני רק מצביע על כך שיש לנו נטייה לייחס הצלחות וכשלונות למאמן, גם כשאיש אינו יודע באמת לקשר בין התוצאה לבין זהות המאמן, או להצביע על מהלך מבריק קונקרטי שהביא לניצחון.

ממה כל זה נובע? איך נוצר המצב שבו "המאמן" הוא האשם או המושיע, ללא קשר למידת השפעתו האמיתית? אני מרשה לעצמי להעלות השערה שהיא לא יותר מפסיכולוגיה בגרוש (ואם יש לכם רעיון יותר טוב, אשמח לשמוע). לדעתי, אנחנו מרגישים הרבה יותר נוח, הרבה יותר מכובד, כשאנחנו מתייחסים לכדורגל או לכדורסל כאל "קרב מוחות" ו"שיטת אימון". תביני, אשתי היקרה, המשחק הזה הוא לא סתם מלחמה בין סנטרים שריריים וצלפים טובים. מתרחש כאן "קרב מוחות בין סטיב קר לטיירון לו", הבנת?