נעליים גדולות: הפרק הראשון בספר
ב-1963 קיבל פיל נייט הלוואה של 50 דולר מאביו. 54 שנים לאחר מכן החברה שהקים מרוויחה 300 מיליארד דולר בשנה. סיפורה המדהים של חברת "נייקי" מובא בספר נעליים גדולות אותו כתב מייסד החברה
כשרק סיים את בית הספר למנהל עסקים, לקח פיל נייט מאבא שלו הלוואה של 50 דולר והקים חברה בעלת מטרה אחת פשוטה: לייבא מיפן נעלי ריצה באיכות גבוהה ובמחיר נמוך. ב-1963, השנה הראשונה לפעילות החברה, מכר נייט את הנעליים מתוך תא המטען של מכונית הפלימות וליאנט שלו והרוויח 8,000 דולר. כיום מרוויחה החברה שהקים, נייקי, 300 מיליארד דולר בשנה. בעידן חברות ההזנק שבו אנו חיים, נייקי של נייט היא מושא להערצה חובקת כול, והסְווּש, הסמל המסחרי שלה, הוא הרבה יותר מסתם לוגו. זהו סמל ליופי ולגדוּלה, והוא אחד הסימנים המזוהים ביותר בעולם.
אבל נייט, האיש שמאחורי הסְווּש, נותר במשך שנים תעלומה. כעת, בספר אוטוביוגרפי מפתיע, צנוע, נטול עכבות, מצחיק וכתוב להפליא, הוא סוף-סוף מספר את סיפורו האישי. בספר נעליים גדולות מתאר נייט את הסיכונים הרבים ומסמרי השיער שלקח במהלך הדרך, את הכישלונות מרפי הידיים, את המתחרים חסרי הרחמים, את אינספור הספקנים והשונאים ואת הבנקאים העוינים - וגם את הניצחונות המרטיטים ואת הפעמים הרבות שבהן ניצל בעור שיניו.
פיל נייט, אחד המנהלים המשפיעים בעולם, הקים את חברת Nike, Inc. וכיהן כמנכ"להּ משנת 1964 ועד שנת 2004. מאז ועד היום הוא ממשיך לכהן כיושב ראש חבר המנהלים שלה. נייט חי במדינת אורגון שבארצות הברית עם אשתו פני. להלן הפרק הראשון בספר.
1977
שמו היה מ' פרנק רוּדי, מהנדס אווירונאוטיקה לשעבר, והוא היה טיפוס טיפוס. מבט אחד הספיק כדי לגלות בו את הפרופסור המשוגע, אבל רק כעבור שנים רבות עמדתי על מוזרותו במלואה. (הוא ניהל יומן מדויק של חיי המין ושל פעילות המעיים שלו.) היה לו שותף עסקי, בוב בּוֹגֶרט, עוד אדם מבריק, והשניים הגו רעיון משוגע ובאו לנסות לשכנע אותנו לקנות אותו - זה כל מה שידעתי באותו בוקר במרס 1977 כשהתיישבנו סביב שולחן הישיבות. אפילו לא ידעתי איך בדיוק האנשים האלה הגיעו אלינו ואיך הם הצליחו לקבוע את הפגישה הזאת.
"אוקיי, בואו נשמע מה אתם מציעים," אמרתי. אני זוכר שהיה יום יפהפה. האור בחוץ היה צהבהב כמו חמאה, והשמים היו כחולים לראשונה זה חודשים, לכן הייתי קצת פזור דעת, קצת נגוע בקדחת האביב, כשרודי נשען על קצה שולחן הישיבות וחייך. "מר נייט, המצאנו דרך להזריק... אוויר... לנעל ספורט." פני הרצינו, והעט נשמט מידי. "בשביל מה?" שאלתי. "בשביל יותר תמיכה," הוא אמר. "זה הדבר הכי נוח בעולם." בהיתי בו. "אתה עובד עלי, כן?"
שמעתי הרבה הבלים מכל מיני אנשים בענף הנעליים, אבל אוויר?
רודי נתן לי זוג סוליות שנראו כאילו יובאו בטלקינזיס מהמאה ה 22. הן היו גדולות, מגושמות, עשויות מפלסטיק שקוף ובתוכן היו - בועות? הפכתי אותן. "בועות?"
"כריות אוויר דחוס," הוא אמר. הנחתי את הסוליות והתבוננתי היטב ברודי, מבט חודר מכף רגל עד ראש. יותר מ 1.9 מ', כחוש, שיער כהה ופרוע, משקפיים עבי עדשות, חיוך אלכסוני ומחסור חמור בוויטמין D, אמרתי לעצמי. לא רואה מספיק את אור השמש. או בן אובד של משפחת אדמס.
הוא ראה שאני מנסה לתהות על קנקנו, ראה שאני מפקפק ולא התבלבל לרגע. הוא ניגש אל הלוח, לקח גיר והחל לרשום מספרים, סמלים, משוואות. הוא הסביר באריכות למה נעל אוויר תהיה טובה, למה האוויר לא יכול לצאת, למה זה הולך להיות דבר גדול. כשסיים נעצתי מבט בלוח. כרואה חשבון מוסמך הסתכלתי כל חיי במספרים על לוח, אבל השרבוטים של רודי היו סתומים לגמרי.
האדם נועל נעליים מאז עידן הקרח, אמרתי, והעיצוב הבסיסי לא השתנה הרבה ב 40 אלף שנה. למעשה לא היתה פריצת דרך בתחום מאז סוף המאה ה 19, מאז החלו הסנדלרים ליצור אימום שונה לרגל ימין ולרגל שמאל, וחברות גומי החלו לייצר סוליות. לא נראה לי סביר שבשלב מאוחר כל כך בתולדות האנושות אפשר להמציא משהו חדש כל כך, מהפכני כל כך. הרעיון "נעלי אוויר" נשמע לי דמיוני כמו תרמיל ריחוף ומדרכות נעות. חומר לקומיקס.
אבל רודי לא הרים ידיים. הוא המשיך בלי להירתע, במלוא הרצינות. לבסוף משך בכתפיו ואמר שהוא מבין. הוא ניסה למכור את הרעיון לאדידס וגם הם הגיבו בספקנות. אברא קדברא. הוא מצא את הדרך לפתוח לי את האוזניים. שאלתי אם אפשר להכניס את סוליות האוויר שלו לנעלי הספורט שלי כדי לנסות אותן. "אין להן מה שייצב אותן," הוא אמר. "הן יהיו רופפות ומתנדנדות."
"לא אכפת לי," אמרתי. דחפתי את הסוליות לנעליים, נעלתי את הנעליים ושרכתי אותן. לא רע, אמרתי וניתרתי. יצאתי לרוץ שישה מייל. הן אכן היו לא יציבות. אבל הן היו שיא הנוחות. רצתי בחזרה למשרד. מיוזע כולי נכנסתי לחדרו של סטראסר ואמרתי לו: "נראה לי שיש לנו פה משהו." בערב יצאנו סטראסר ואני לארוחת ערב עם רודי ובוגרט. רודי הרחיב את ההסבר על המדע שעומד בבסיס כריות האוויר, ועכשיו החל הרעיון להישמע הגיוני. אמרתי לו שאפשר לדבר על שיתוף פעולה. הפניתי את הנושא לסטראסר שיסגור אותו.
אמנם קיבלתי את סטראסר לעבודה בגלל החשיבה המשפטית שלו, אבל ב 1977 כבר ידעתי מהו הכישרון האמיתי שלו. ניהול משא ומתן. בפעמים הראשונות שביקשתי ממנו לנסח חוזה עם סוכני ספורט, שאין קשוחים מהם בעולם במשא ומתן, הוא ידע מצוין לעמוד על שלו. הוא הצליח להפתיע אותי. גם את הסוכנים. בכל פעם יצא סטראסר מהמשא ומתן עם יותר ממה שקיווינו לו. אף אחד לא הפחיד אותו, אף אחד לא השתווה לו כשהרצונות התנגשו. ב 1977 כבר שלחתי אותו לנהל משא ומתן בביטחון מלא.
אני חושב שהסוד היה שלא היה אכפת לו מה הוא אומר, איך הוא אומר ואיך מבינים אותו. הוא היה ישר לחלוטין, טקטיקה קיצונית בכל משא ומתן. אני זוכר מאבק קשה של סטראסר על אלווין הייז, הכדורסלן הכוכב של הוושינגטון בּוּלֶטס, שרצינו מאוד לחדש את החוזה איתו. הסוכן של אלווין אמר לסטראסר, "אתה צריך לתת לאלווין את כל החברה הדפוקה שלך!"
סטראסר פיהק. "אתם רוצים אותה? בבקשה. יש לנו 10,000 דולר בבנק. זאת ההצעה הסופית שלי, תגיד כן או לא." הסוכן אמר כן. עכשיו ראה סטראסר את הפוטנציאל העצום ב"סוליות האוויר" הללו והציע לרודי עשרה סנט על כל זוג סוליות שנמכור, רודי תבע עשרים, ואחרי שבועות של מיקוח הם התפשרו על סכום כלשהו באמצע. שלחנו את רודי ואת שותפו מזרחה אל המפעל באקסיטר, שנהפך למעשה למחלקת המחקר והפיתוח שלנו.
מובן שברגע שג'ונסון פגש את רודי, הוא עשה בדיוק את מה שאני עשיתי. הוא תחב סוליות אוויר לנעלי הריצה שלו ורץ שישה מייל. לאחר מכן התקשר אלי. "יכול להיות שזה משהו ענקי," הוא אמר. "גם אני חשבתי," אמרתי. אבל ג'ונסון חשש שהבועה תגרום חיכוך. היה לו חם ברגל, הוא אמר. התחילה לו שלפוחית. הוא הציע להזריק אוויר גם לסוליה האמצעית, כדי שתנועת הרגל תהיה מישורית. "אל תגיד לי," אמרתי. "תגיד למר רודי, הוא יֵשב איתך בחדר."
מיד אחרי הסיכום המוצלח עם רודי הטלנו על סטראסר עוד משימה ראשונה במעלה. להחתים מאמני כדורסל באוניברסיטאות. לנייקי היו שחקני אן בי איי נאמנים, והמכירות של נעלי כדורסל נסקו במהירות, אבל כמעט לא היו לנו נבחרות באוניברסיטאות. קשה להאמין, אבל אפילו לא באוניברסיטה של אורגון.
המאמן, דיק הארטר, אמר לנו ב 1975 שהוא משאיר את ההחלטה לשחקניו, והקבוצה הצביעה שישה מול שישה. לכן הקבוצה נשארה עם נעלי קונברס.
בשנה שלאחריה הצביעה הקבוצה תשעה מול שלושה לטובת נייקי, אבל הארטר טען שההצבעה צמודה מדי ונשאר עם קונברס.
מה זה צריך להיות?
אמרתי להוליסטר לפעול בהתמדה כדי לעשות נפשות בין השחקנים ב 12 החודשים שלאחר מכן, וכך הוא עשה. ב 1977 הצביעו השחקנים פה אחד לטובת נייקי.
למחרת פגשתי את הארטר במשרד של ג'ייקווה והוא אמר לנו שהוא עדיין לא מוכן לחתום. למה לא? "2,500 דולר בשבילי, איפה הם?" הוא אמר. "אה," אמרתי. "עכשיו אני מבין." שלחנו צ'ק להארטר. סוף כל סוף הדאקס שלי ינעלו נעלי נייקי על הפרקט.
כמעט באותה נקודה על רצף הזמן התדפק על דלתנו ממציא נעליים משונה שני. שמו היה סאני וָקארוֹ, והוא היה טיפוס מיוחד לא פחות מפרנק רודי. הוא היה נמוך, עגלגל, עיניו לא חדלו להתרוצץ, והוא דיבר בקול מתנגן במבטא אמריקאי איטלקי או איטלקי אמריקאי, לא הצלחתי להכריע בעניין. הוא היה משוגע על נעליים, אבל משוגע שיצא היישר מ"הסנדק". בפעם הראשונה שהגיע לנייקי הוא הביא איתו כמה נעליים שהמציא, ואלה עוררו סערת צחוק בחדר הישיבות. האיש לא היה רודי בשום אופן. אבל בשיחה הוא טען שהוא חבר של כל מאמני הכדורסל בכל האוניברסיטאות באמריקה. איכשהו, שנים רבות לפני כן הוא יזם את הדאפֶּר דן קלאסיק, משחק ראווה מסורתי של כוכבי כדורסל מבתי ספר תיכוניים, שנעשה להיט גדול, וכך זכה להכיר את כל אצולת המאמנים. "בסדר," אמרתי לו. "התקבלת לעבודה. צאו אתה וסטראסר לדרך ואולי תצליחו לחדור לשוק הכדורסל של האוניברסיטאות".
כל האוניברסיטאות שהצטיינו בכדורסל - UCLA, אינדיאנה, קרוליינה הצפונית וכולי - היו קשורות בחוזים ארוכי טווח עם אדידס או עם קונברס. אז מי נשאר? ומה אנחנו יכולים להציע? המצאנו במהירות "ועדה מייעצת", עוד גרסה של "מועדון הכוכבים" שלנו, דהיינו מערכת התגמול לשחקני האן בי איי - אבל זה היה כסף קטן. למעשה הייתי מוכן לכישלון של וקארו וסטראסר. ולא ציפיתי לראות אותם במשך שנה בערך.
כעבור חודש בלבד התייצב אצלי סטראסר בפרצוף קורן. ובצעקות. וסימן וי על שמות. אדי סאטון, ארקנסו! אייב לֵמונס, טקסס! ג'רי טַרקֶניאן, נוואדה! פרנק מקגוואייר, קרוליינה הדרומית! (קפצתי מהכיסא. מקגוואייר היה אגדה: כשחקן בנבחרת של קרוליינה הצפונית הוא הביס את נבחרת קנזס של וילט צ'מברליין באליפות הארצית.) הצלחנו בגדול, אמר סטראסר. כמעט כדרך אגב הוא הזכיר שמות של שני צעירים שעדיין שיחקו מתחת לרדאר: ג'ים וַלוואנוֹ באיוֹנה וג'ון תומפסון בג'ורג'טאון. (כעבור שנה או שנתיים הוא עשה דבר דומה עם מאמני פוטבול והצליח להחתים את כל הגדולים, לרבות וינס דוּליו מהג'ורג'יה בולדוגס, אלופי אמריקה. הרשל ווקר בנעלי נייקי - כן.)
מיהרנו להוציא הודעה לעיתונות, ופרסמנו בה שנייקי קיבלה חוזים עם האוניברסיטאות הללו. למרבה הצער נפלה בהודעה שגיאת הדפסה חמורה. במקום "איונה" הודפס "אייווה". לוּט אוֹלסוֹן, המאמן של אייווה, טלפן מיד. הוא רתח. התנצלנו ואמרנו שנשלח תיקון למחרת. הוא השתתק. "טוב, רגע, רגע," הוא אמר, "מה זה בכלל הוועדה המייעצת הזאת?" כלל הארטר עשה את שלו.
חסויות אחרות הצריכו מאבק רב יותר. ניסיונותינו לחדור לענף הטניס התחילו ברגל ימין עם נסטאסה, אבל אחר כך נתקלנו במחסום עם קונורס, ועכשיו גם נסטאסה עמד לנטוש אותנו. אדידס הציעה לו 100 אלף דולר לשנה נוסף על נעליים, בגדים ומחבטים. היתה לנו זכות להציע הצעה דומה, אבל זה לא בא בחשבון. "בלתי אפשרי מבחינה כספית," אמרתי לסוכן שלו ולכל מי שהיה מוכן לשמוע. "הסכם חסות בסדר גדול כזה לא יחזור על עצמו לעולם!"
ב-1997 מצאנו את עצמנו אפוא בלי יד ורגל בטניס. הבאנו מיד שחקן טניס מקצועני מקומי שישמש לנו יועץ, ובקיץ נסענו הוא ואני לווימבלדון. ביומנו הראשון בלונדון נפגשנו עם קבוצה של עסקני טניס אמריקאים. "יש לנו כמה שחקנים צעירים מעולים," הם אמרו. "הכי טוב הוא אולי אליוט טֶלשֶר. גם גוטפריד מצוין. העיקר, תיזהר מהבחור שמשחק במגרש 14". "למה?" "הוא חמום מוח." ניגשתי היישר למגרש 14. והתאהבתי אהבה נואשת ומטורפת בתלמיד תיכון מקורזל שיער מניו יורק בשם ג'ון מקנרו.
לפנייה לכתב/ת 
