חגיגות של עוצמה
הפועל באר שבע תקעה יתד בחלקת האדמה הקשה לחדירה הקרויה "הקבוצות הגדולות", אלה שתמיד נצפה מהן לשאוף למקסימום, לפסגה הגבוהה ביותר, והיא לא מתכוונת לזוז משם. אורי קופר על אליפות מרשימה ושונה מקודמתה, כזו שמגיעה מעמדת כוח, ואין כמו הניצחון על מכבי ת"א כדי להמחיש זאת
התואר, אליפות, הוא אותו התואר. הצלחת היא אותה צלחת. גם הרגש, שמחת הניצחון והתרוממות הרוח, יכול להיות אותו רגש ששמור רק למי שמסיים מסע ארוך ומייגע במקום הראשון, אבל נדמה שהוא שונה. לא לטוב או לרע אלא פשוט אחר. הפועל באר-שבע זכתה בשתי אליפויות רצופות, פחות משנה חלפה ביניהן, אבל הן רחוקות מלהיות דומות. הזכייה הזו, הנוכחית, שבאופן סמלי הוכרזה במגרשה של היריבה הגדולה, הגיעה מעמדת כוח שליוותה את הקבוצה כל העונה. בבאר שבע ידעו מהרגע הראשון מי הקבוצה הטובה במדינה. לאליפות כזו יש מתיקות אחרת.
מדובר בסוג שונה של אליפות, מרשימה לא פחות מהקודמת למרות שזו הייתה היסטורית. בשנה שעברה רבים מהאוהדים חששו עד לרגע האחרון שהכל ילך לאיבוד. למרות שבאר-שבע הייתה הקבוצה המובילה, עדיין הייתה טמונה בה תחושת האנדרדוגיות. כמה שזה השתנה. האליפות השנייה, ופה יופייה, כללה הבנה פנימית של הבאר שבעים עצמם שהכוח אצלם. תהליך הפנמה שהם ה-"team to beat", הקבוצה שצריך לנצח. אסימון הכרת העוצמה נפל. הילד הביישן שזכה בפרס הפך לכוכב הכיתה, למלך נשף הסיום.
באליפות הקודמת העיר באר שבע הרימה ראש ויישרה את הגב הספורטיבי שלה שסבל מכיפוף יותר מדי זמן. הפעם היא הייתה גבהת קומה מהרגע הראשון, הסתכלה על כל היתר מלמעלה. בכל שבוע, לא משנה נגד מי, לא חשבנו "הנה, הפעם בטח יפשלו" אלא בדיוק להיפך – "אין סיכוי שתפשל, שתפסיד נקודות". התואר, אמרנו, הוא אותו תואר, אבל התהליך התפיסתי שעברה באר-שבע, מבית ומחוץ, גרם לכולם להסתכל עליה אחרת. גם לעצמה.
משחק האליפות, ניצחון חוץ על היריבה הישירה ועוד אחרי פיגור, הוא ההמחשה המושלמת לאליפות מעמדת כוח, שעיצבה וייצבה את מעמדה של באר שבע בכדורגל הישראלי. מספיק להיכנס לאצטדיון טרנר, מקום בו שמטה נקודות רק פעם אחת (מקום שלישי באירופה באחוזי הצלחה בבית), כדי להרגיש את הכוח הזה, את העוצמה שהתגבשה במועדון, או אולי אפילו אפשר לומר בעיר. כן, ספורט יכול להשפיע מעבר לנקודות וצלחות מוזהבות. רוח הווינריות, נדמה, דבקה בחולות הנגב.
זה הורגש מהשניות הראשונות של העונה. עוד בקיץ, עם הניצחונות על אולימפיאקוס ואינטר, והיכולת לשלב הצלחה באירופה ובליגה. אליפות שבכל שבוע היריב לא ידע מי ינחית עליו את המכה, מי יתעלה בערב נתון. מאור מליקסון או מאור בוזגלו, טוני ווקאמה או מהראן ראדי. 69 שערים הבקיעה באר שבע העונה, יותר מבכל העונה שעברה ויש עוד שלושה משחקים בקופה. קלישאה עולמית ידועה קובעת שקשה לקחת אליפות ועוד יותר קשה לשמור עליה. באר-שבע שמה את האימרה הזו לבוז. להיפך, הזכייה הראשונה רק חיזקה אותה.
גם מעמדו של ברק בכר התחזק והוא ייצב עצמו כמאמן הטוב בליגה. כמו בעונה שעברה מדובר הרבה באליפות של מאמן. בכר הראה גמישות מחשבתית וטקטית (בחצי הראשון של העונה המשחק "באיזה מערך יבחר" היה קשה לחיזוי) וגם חוסן מנטלי – באר-שבע הפכה שש פעמים פיגור לניצחון וידעה לצאת מתקופה פחות טובה באמצע העונה. במגרש עצמו, על הדשא, לאלופה היו שלוש צלעות במשולש המנצח וכל אחד מהם מועמד לגיטימי לתואר שחקן העונה.
מיגל ויטור הוא ללא ספק החתמת השנה ושחקן ההגנה הטוב בליגה. עם הפורטוגלי בהרכב באר שבע ניצחה 16 מתוך 18 המשחקים שלה, 91 אחוזי הצלחה. בלעדיו המספר צונח ל-64 אחוזים. מהראן ראדי היה המנוע במרכז והדבר קיבל חשיבות יתרה בזמנים בהם ג'ון אוגו חווה ירידה. קבלן האליפויות, עם מספר מדהים של 5 זכיות רצופות, כבש 8 שערים ובישל 6. טוני ווקאמה הוא השחקן היחיד בליגה עם ספרות כפולות גם בשערים (14) וגם בבישולים (10).
כל השלושה, כאמור, ראויים לתואר. כל בחירה תהיה הגיונית ומתקבלת על הדעת. אבל כיוון שוויטור החמיץ כמות גדולה של משחקים (למרות שבהיעדרו היה אפשר להרגיש הכי טוב את חשיבותו) הבחירה שלי היא ווקאמה, שבעצם אחראי ליותר משליש מהשערים שכבשה הקבוצה.
אלה היו אבני היסוד של עונת האליפות השנייה ולבאר שבע מצפה אתגר מעניין בניסיון להגדיל את הרצף לשלוש. בוזגלו פצוע וללא חוזה, בן ביטון מתכנן לצאת לחו"ל, מליקסון בן 32 ונפצע יותר מדי, אובידיו הובאן בן 34 וכנראה יעזוב, אליניב ברדה בן 35 וראדי יגיע לגיל הזה בעוד שבועיים.
באר-שבע חייבת לעשות הכל כדי להשאיר אצלה את הזרים המצליחים – ויטור, אוגו, ווקאמה – שיש להם ביקוש מעבר לים. ההתקדמות של השחקנים הצעירים שנרכשו העונה, מיכאל אוחנה וניב זריהן, הופכת להיות משמעותית ונצפה לראות אותם, במיוחד את אוחנה (שמול מכבי כל נגיעה שלו הייתה זהב), מקבלים מקום מרכזי יותר. השתלבות המגינים שיגיעו בקרוב, דור אלו ואורן ביטון, יכולה להשפיע על מרחב התמרון של בכר. הכסף צריך ללכת קודם לרכישת חלוץ מרכזי אמיתי, עם פיזיות וסיומת טובה. שחקן כזה יכול לשדרג עוד יותר את האלופה. בבאר שבע לא מסתפקים במה שהשיגו עד עכשיו.
כבר בקיץ הקודם ידענו שהפועל באר שבע היא לא "קסם של שנה אחת" והעונה שמסתיימת עכשיו, שהראתה עוד התקדמות, חיזקה את האמונה שגם לא מדובר בתופעה של שנתיים-שלוש. אלונה ברקת תקעה יתד בחלקת האדמה הקשה לחדירה הקרויה "הקבוצות הגדולות" – אלה שתמיד נצפה מהן לשאוף למקסימום, לפסגה הגבוהה ביותר.
שם, בפסגת בכדורגל הישראלי, נמצאת היום הפועל באר שבע, התיישבה במקום
שהיה שמור בעבר לאחרות. ובניגוד לתדמית העבר שלה, את הדגל היא הניפה שם ללא שום רגשי נחיתות אלא רק מעמדה של כוח. של ידיעה שכרגע היא הטובה מכולן.
לפנייה לכתב/ת 
