צמחו מהכאב
ארבעה ספורטאים פראלימפיים מספרים על רגע הפציעה, אימת הקרבות והחברים שאינם. פרויקט מיוחד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה
הגוף כבר לא מושלם
ראובן מגנאג'י (45), חותר בסירה זוגית
זה משהו שלא נפטרים ממנו, זה ילווה אותי לכל החיים, אבל למדתי למנף את זה כדי להגיע למקומות גבוהים בחיים.
את האירוע שבו נפצעתי כנראה שלא מעטים מכם זוכרים. הייתי היחיד מבין 14 חיילי מילואים ששרד מארב במחנה הפליטים בג'נין במהלך מבצע חומת מגן (אחרים שהיו במעגל הרחב יותר שרדו גם הם). ללחימה הגענו בעקבות אותו פיגוע נוראי במלון פארק בנתניה ב-2002 שבו נרצחו 30 ישראלים. בערב שבת הוזעקנו בצו 8, ומאז ועד לפציעה שלי ביום השואה, לחמתי במחנה הפליטים.
מזג האוויר לא היה שגרתי ביחס לזמן שבו נערך המבצע. השנה הייתה גשומה מאוד ונכנסנו למחנה בשיא הגשם וכשהכל מסביב בוצי. קיבלנו לפני האירוע הוראה להיכנס לאחד הבתים לפנות בוקר ולטהר אותו ממחבלים ומחומרי לחימה. בתחילת הקרב כדור פגע לי בקרסול. רבים וטובים ניסו לעזור לי ברגע שנפצעתי, סיכנו את חייהם באופן ישיר וחלקם אף נהרגו. לא אשכח אותם לעולם. וגם לא אשכח כל חיי את ערך הרעות. בנוסף אליהם, היו גם כאלה שנהרגו ונפצעו בלחימה מסביב לבית שבו הייתה התקרית ובמבצע עצמו. חשוב שנזכור את כולם ונוקיר להם תודה.
במהלך תהליך השיקום חיפשתי מקום שדרכו אצליח להחזיר לעצמי את הביטחון העצמי והשליטה. הגעתי לספורט לא במטרה להיות ספורטאי פראלימפי, אלא כדי למצוא אפיקים ולהשלים עם זה שהגוף שלי כבר לא מושלם.
הייתי עקשן, התמדתי וכל חוויה חיובית עזרה לי להמשיך ולהתקדם. השתתפתי בשלוש אולימפיאדות – בייג'ינג 2008, לונדון 2012 וריו 2016 בחתירה בסירה זוגית. האם אני חושב על הפציעה במהלך תחרויות? בעיקר על קו הזינוק, כשאני רואה שכולם לחוצים, ואז אני אומר לעצמי: "תיקח את הדברים בפרופורציות. זה לא לחץ, מה שחוויתי בג'נין זה לחץ". זו איזושהי פריבילגיה שיש לי לעומת המתחרים האחרים.
הייתי כפסע מלאבד את חיי
דותן מישר (48), שחקן כדורסל בכיסאות גלגלים
ב-28 בפברואר 1990 איבדתי בשנייה את כל רגל ימין, ורק אותה, וזכיתי בחיים.
נולדתי בקיבוץ דגניה ב' שבעמק הירדן ואת שמי קיבלתי על שם עמק דותן, שבו נהרג אלישע בן-עמי ז"ל, חברו של אבי. הייתי לוחם צעיר בשייטת 13 כאשר בליל סערה זיו לוי ז"ל לא עלה מהצלילה. היה לחץ גדול להאיר את המקום מיידית כדי להצילו. קיבלתי פקודה לירות בנשק מסוים שלא הייתי אמון באופן מלא על השימוש בו וברגע אחד התהפכו חיי.
אני זוכר שמהר מאוד במהלך השיקום הבנתי שעומדות בפניי שתי אפשרויות. האחת, לשקוע בדיכאון, התקרבנות, כעס וחוסר אונים ולבכות על מר גורלי. השנייה, להבין שקיבלתי את חיי במתנה ולהמשיך הלאה בראש מורם.
ברור שבחרתי באופציה השנייה, ומאז אני מקדיש חלק מחיי לעזרה לאנשים ברגעי משבר או קושי כדי לעזור להם לראות שיש עתיד. כדי שיראו שהחיים אמנם מזמנים לנו אתגרים אבל ניתן לצמוח מהם ולגדול. אחד הדברים המשמעותיים שגיליתי בתהליך שעברתי הוא שדברים שנראים לגמרי בלתי אפשריים בתקופת משבר, הופכים להיות בני השגה עם הזמן. לעיתים צריך שמישהו שכבר עבר תהליך כזה יפתח לך את האופק ויראה לך דברים ממרחק ומפרספקטיבה שונה.
אצלי הספורט היה גורם מאוד דומיננטי בחיים לפני הפציעה. אחריה אמנם כבר לא יכולתי לרוץ בשדות העמק, אבל מהר מאוד מצאתי סוגי ספורט אחרים שהסבו לי סיפוק והנאה. בהתחלה התחברתי לענף דחיקת משקולות בשכיבה והשתתפתי פעמיים במשחקים הפראלימפיים. מאוחר יותר עברתי לכדורסל בכיסאות גלגלים שהתגלה כעולם קסום ומרתק, והתאים הרבה יותר לאופי הדינמי שלי.
שיחקתי עם נבחרת ישראל באולימפיאדה ובאליפויות עולם. שיחקתי באיטליה ובטורקיה בקבוצות הטובות בעולם. בנוסף, אני רוכב על אופניים רגילים, גולש סקי וחותר על קיאקים. יש לי שלושה בנים מקסימים שחולקים איתי את האהבה שלי לספורט, ואני לא מוותר על אף בילוי איתם בשטח, בטיולים ובים.
במהלך השנים פגשתי הרבה אנשים שעברו משברים קשים. משבר הוא עניין סובייקטיבי. אתה לא צריך לאבד רגל בשביל להרגיש שהחיים פגעו בך ושמסך שחור ירד על חייך. באמצעות הסיפור האישי שלי אני מעביר מסר חזק וברור שממצבים קשים בחיים ניתן לקום ולהמשיך, להתגבר ואף לבנות חיים מאושרים ומלאי תוכן.
זאת המתנה שאני קיבלתי מהפציעה שלי. אני שמח בחלקי, ובעיקר מכך שאיפשרתי לעצמי לראות באור חיובי את ההזדמנויות שנפתחו בפניי, לבחור וליהנות מהשפע בחיי. בר מזל אני, מעריך וזוכר במיוחד בימים אלו, כשליבי עם המשפחות שאיבדו את היקר להם מכל, והרי הייתי כפסע מלאבד את חיי.
המלחמה נשארה בראש
ארנון אפרתי (65), שייט פראלימפי
מבחינתי הספורט הרבה יותר משמעותי מהנכות שלי. אני בכלל לא מרגיש נכה, למרות שאני במצב הזה יותר שנים מאשר שהייתי אדם בריא.
האירוע שבו נפצעתי ואיבדתי את היד קרה אי שם לקראת סוף מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973. את רוב השירות העברתי בקורסים. בדיוק סיימתי קורס קצינים, וחזרתי הביתה ביום חמישי. בשישי, בעיצומו של יום כיפור, הקפיצו אותי ואני זוכר שהגעתי בטרמפים לג'וליס. משם העבירו אותנו לסיני ואיכשהו התגלגלתי לגזרה הדרומית, לחטיבה של דן שומרון.
אחרי שחצינו את התעלה הגענו לנקודה שולטת בשטח יחד עם קצין המודיעין החטיבתי ועוד שני חיילים. פתאום נפגעתי קשה, נפלתי ולא ראיתי כלום מסביבי. איכשהו התעשתתי ושמתי לב שהיד התרסקה. אחרי כמה שניות הצלחתי לקום, החזקתי את היד ביד השנייה ורצתי לנגמ"ש לעמוד מאחורי מסתור.
בבית החולים ניסו להציל לי את היד, אבל הבינו שיש זיהום קשה, החום שלי עלה והייתי בסכנת חיים. לא הייתה ברירה אלא לקטוע אותה. מספר שבועות לאחר מכן, בבית החולים, התברר לי שקצין המודיעין, רס"ן עמי בוכוול ז"ל, חטף את הפגיעה הישירה ונהרג.
לא אשכח את חברי הטוב, שאול אפריק ז"ל, שנהרג מפגיעה ישירה של טיל בנגמ"ש בגזרה הצפונית. היינו יחד בכל הקורסים בצבא וגם בקורס קצינים. נסענו באוטובוס לסיני, אבל לאחר מכן דרכינו נפרדו. בשנים הראשונות ביקרתי באופן קבוע את הקבר שלו בבאר שבע. וגם כעת, כשאני עובר מדי פעם באזור, אני מגיע לחלוק לו כבוד.
טרם המלחמה עסקתי בספורט ימי, וכך יצא שחצי שנה לאחר מכן כבר חזרתי להשיט סירות בתחרויות. המלחמה אמנם נשארה בראש, אבל התקדמתי הלאה, החיים חשובים יותר מהכל.
אל הספורט הפראלימפי הגעתי ב-1996 אחרי שהחלו תחרויות שייט לנכים. מפה לשם השתתפתי בחמש אולימפיאדות, זכיתי בזהב באתונה 2004, בסירת סונאר יחד עם דרור כהן ובני וקסלר, ובכל המדליות האפשריות באליפויות עולם.
פרשתי אחרי קריירה של 20 שנה, אבל אני עדיין מפליג להנאה כי הים בשבילי הוא דרך חיים. אני חי בקיבוץ מעגן מיכאל, יש לי שלושה ילדים ומהם עשרה נכדים. היום המשפחה חשובה הרבה יותר מהמלחמה.
ידעתי שאחזור למעגל החיים
דני בן אבו (64), לשעבר יו"ר הוועד הפראלימפי
במלחמת יום הכיפורים שירתי כמט"ק בגדוד 9 בגזרה הצפונית בסיני, והשתתפתי בקרבות בתעלת סואץ. המלחמה תפסה אותנו בתעוז קטיה בצהרי שבת. צמתי והתפללתי כהרגלי, הייתי בטוח שזו עוד כוננות שתוך כמה ימים תתפוגג. בשתיים בצהריים צללו מיגים מצרים והמטירו אש נוראית. קפצנו על הטנקים ומיד דהרנו לתעלה.
מהר מאוד הבנו שעומד בפנינו תרחיש שלא שמענו או ידענו עליו. הכוחות המצרים צלחו את התעלה וצבאו על המעוזים, חוליות קומנדו מצריות היו פזורות בכל השטח. יצאנו למלחמה במבנה מסודר, אבל מהר מאוד הבנו שכל טנק וכל חייל הוא צבא בפני עצמו. הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית. מולנו לחמו כוחות רבים, חמושים בטילי סאגר נגד טנקים, שצלחו את התעלה. זו הייתה מעין "מצדה", רק שבמקרה הזה התאבדנו על האויב תוך כדי לחימה. 67 חיילים מהגדוד נהרגו, מהם עשרה מפלוגה כ' שבה לחמתי.
הטנק של מוטי רטר, מ"מ המחלקה, שקע בביצות. הוא קרא לי בקשר וביקש חילוץ. נסעתי עם הטנק שלי לחלץ אותו. תוך כדי ניסיון החילוץ, הטנק שלי חטף טיל סאגר. התחלתי לבעור. חילצתי את עצמי מהטנק והתגלגלתי על הקרקע כדי לכבות את האש שפשטה בסרבל שלבשתי.
מצוות הטנק שלי, הנהג והטען-קשר נהרגו במקום. התותחן נפצע קשה והגיב בקושי רב. הצוות של מוטי רטר פינה אותו באלונקה לכיוון הכוחות שלנו, ומאוחר יותר נודע לנו שנפטר מפצעיו. מוטי ואני נשארנו להמתין בשטח בתקווה שהכוחות יגיעו לחלץ אותי. היינו מכותרים בקומנדו מצרי וככל שחלף הזמן הבנו שאין סיכוי לחילוץ. הרגשתי שהעור שלי נושר ממני כמו תפוח אדמה לוהט. הייתי בהכרה מלאה.
השמיים היו אדומים מאש טילים. בלית ברירה, בכוחותינו האחרונים, התחלנו לרוץ מספר קילומטרים לכיוון הכוחות שלנו, כשמוטי ואני תומכים זה בזה. בסופו של דבר הגענו לטנק של המ"פ, נעם דביר ז"ל. נשכבתי על רשת ההסוואה בצריח הטנק, עד שפוניתי לתאג"ד. ביקשתי ממוטי שימשיך איתי לבית החולים, אולם הוא המשיך להילחם בטנק הקצינים, שבו נהרגו כולם מאוחר יותר.
פוניתי במצב אנוש לבית החולים איכילוב. הוגדרתי כאחד מנכי הכוויות הקשים במלחמה. הרופאים הודיעו לבני משפחתי שעשו את כל שאפשר. עכשיו נותר רק להתפלל. ללא ספק, ממצב שבו הייתי בתרדמת, תפילות אלו נענו על ידי רופא עליון שהחליט כי עדיין לא סיימתי את תפקידי בעולם הזה. חברתי באותם ימים, אותה ילדה שישבה לידי בכיתה ג', הייתה שם לצידי לכל אורך הדרך – מאז ועד היום.
את עשרות הניתוחים שעברתי אסכם במשפט אחד שאמרה לי האחות הראשית של המחלקה: "אולי בשדה הקרב נלחמת והצלחת לצאת משם בחיים, וגם בבית החולים הצלחת, אבל המלחמה האמיתית שלך מחכה לך בהתמודדות עם החיים בחוץ". היא הושיטה לידי מראה. משהבטתי במראה השתקפה דמות של אדם אחר. בגיל 21 נשקף מולי מראה חיצוני שלא היה לי קל לחזות בו.
למרות הקשיים הרבים, לכל אורך השיקום ידעתי שאחזור למעגל החיים. כבר אז הפנמתי שבלי עבודה אין שיקום. לאחר שיקום ארוך וקשה עבדתי בחברת החשמל במשך 36 שנה. הילדה האהובה מכיתה ג' הפכה להיות אשתי. שנתיים לאחר המלחמה הפכתי לאבא, וחיי קיבלו משמעות.
בשנת 2009 עזבתי את כל עיסוקיי הציבוריים והמקצועיים והתמסרתי כל כולי לספורט הנכים, לטיפולם ושיקומם של ציבור נכי צה"ל ששילמו ומשלמים מחיר יקר בגופם ובנפשם למען ביטחון המדינה. מאז ומתמיד טענתי שאין קבלה גדולה יותר מאשר נתינה בהתנדבות. עסקתי בפיתוח הספורט במקומות עבודה, הייתי חבר מועצת העיר אשדוד ומחזיק תיק הספורט.
התחום המשמעותי ביותר בעולם הספורט, שילווה אותי כל חיי, הוא ספורט הנכים, שם ניתן לראות הלכה למעשה את ניצחון הרוח על הגוף. הובלתי ארבע פעמים את המשלחות למשחקים הפראלימפיים כיו"ר הוועד הפראלימפי, והישגי הספורטאים
קיבלו הכרה בקרב הציבור וגם בקרב הממסד.
הסגלים הפראלימפיים שלנו מיוחדים ושונים מכל מדינה בעולם, בכך שנכללים בהם נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה. את ההיסטוריה של המדינה ואת יופייה ניתן ללמוד דרכם.
את השיר המצורף, "יום תפילתי", כתבתי לפני שלוש שנים וחצי, סביב אירועי 40 שנה למלחמת יום כיפור. עבורי יום כיפור הוא יום זיכרון נוסף למלחמה ולחבריי לפלוגה, לוחמים גיבורים שנפלו על קדושת הארץ.
לפנייה לכתב/ת 
