איתן חרמון: "המרתון זה הניצחון שלי"
לפני כמעט 11 שנים במלחמת לבנון השנייה הגיע הרגע ששינה את חייו, כשאיבד את רגלו בהתפוצצות מטען. מאז, חרמון שובר תקרת זכוכית אחר תקרה ובשבוע שעבר אף קבע שיא עולם חדש. עכשיו הוא כבר מסתכל קדימה ורוצה להמשיך ולהעביר את המסר: "אין דבר העומד בפני החלום"
שיירה של 12 אכזריות עשו את הדרך האיטית הביתה כבר ב-6 בבוקר במשך שלוש שעות, זאת למרות ההתראות שהיו מראש. חרמון שובץ עם 11 חיילים נוספים למשוריין השלישי וכאשר הגיעו לראס ביאדה שליד צור ארע הפיצוץ הגדול, לאחר שהאכזרית בה נסע עלתה על מטען.
"הפיצוץ היה בצד ימין בדיוק איפה שישבתי", משחזר חרמון. "ממש מתחת לרגל ימין. אני זוכר הרבה עשן ואש. שמעתי את הפיצוץ ואמרתי לעצמי – 'הפעם זה אני' ואני מסתכל לשמים ואומר – 'תן לי קביים, כיסא גלגלים, תן לי רק לחזור חי'".
את האכזרית גררו עד לשטח ישראל במסע שארך שלוש שעות וכל הדרך חרמון לא הרגיש את כף רגל ימין. הכאבים הלכו והתגברו עד שהוא הועבר לאלונקה בדרך לבית החולים בנהריה.
על האלונקה, כשהוא שוכב פצוע עם רגל מרוסקת, חרמון, שהחל לרוץ כבר בגיל 10, ולימים הפך לספורטאי מצטיין ורץ למרחקים ארוכים, באותו רגע עם כל ההמולה סביבו והפינוי, היה לו רק משפט אחד להגיד לכולם עליו חזר שלוש פעמים – "אני עוד ארוץ מרתון, אני עוד ארוץ מרתון, אני עוד ארוץ מרתון".
חרמון עבר מספר רב של ניתוחים ותהליך שיקום ארוך ומורכב, אך יחד עם זאת היה נחוש ועיקש בהחלטתו לחזור למסלול הריצה. הוא נלחם תחילה חודש וחצי בבית החולים כדי להציל את הרגל. "אמרתי להם לפני שנכנסתי לניתוח שאני רוצה לרוץ הרבה ותעשו כל מה שאתם יכולים כדי להציל לי את הרגל".
הוא לא התייאש והמשיך בטיפולים אותם סיים בתל השומר. בתהליך ניתוחי מסובך לקחו עור משריר רגל שמאל והעבירו לחצי כף רגל ימין כדי לסגור אותה ולהציל חצי מכף רגלו ואת השוק, מה שגרם לו לתהות האם הוא יכול לחזור לרוץ במצב הזה.
"התחלתי להבין שככה אני לא אוכל לחזור לרוץ", הודה חרמון. בסופו של דבר, שמונה חודשים ארוכים של התלבטויות הגיעו לסיומם, כאשר הוא ביקש לקטוע את הרגל, קיבל פרוטזה והתחיל ללמוד ללכת מחדש, עד למעבר לריצה.
איך זה היה לרוץ פעם ראשונה עם פרוטזה?
"פעם ראשונה רצתי עם פרוטזה רגילה בפארק הלאומי ברמת גן במשך 15 דקות, אבל במרתון תל אביב רציתי לנסות ואז אמרתי לעצמי – 'הנה שתי הרגליים מעל הקרקע, הנה אני מצליח לעשות את זה'. זו לא היה התרגשות של דמעות, אבל ידעתי שיגיע היום ואני אעשה את זה בגדול".
המטרה – שבירת שיא העולם
כשהוא מדבר על לעשות את זה בגדול, חרמון מתכוון למה שקרה בשבוע שעבר במרתון וינה. לאחר 15 ניסיונות ובתמיכתה של עמותת תקוות, חרמון שבר את שיא העולם לקטועי רגליים, כשקבע 2:56:53 שעות ושיפר את השיא הקודם שעמד על 2:57:06 שעות.
בריצה כזאת מפרכת כמו מרתון, מעל 42 קילומטרים, יש בטח לא מעט רגעי משבר
"רצתי 16 מרתונים והיו כמה לא קלים. ניסיתי כמה פעמים לכוון לשיא העולם, אבל באחרונים השתפרתי מנטאלית וזה נתן לי המון כוח בווינה. התחלתי שם טוב והרגשתי מצוין. לאחר 30 קילומטרים הרגל התחילה לכאוב חזק וירדתי בקצב, אמרתי לעצמי שאני לא מוותר, כמו בימים שניסיתי לחזור לכושר".
"התחלתי להגביר את הקצב וגם בקילומטר ה-40 הגיע קיר של רוח, אבל ידעתי שאני כבר לקראת הסוף ושיש לי את הכוח להצליח. התחלתי להתעייף והיו כאבים ברגל התותבת, אבל שמתי פלסטרים מראש והמשכתי, כי ידעתי שזה יעבור".
"לא היו לי מרתונים שהפסקתי לגמרי, גם כשהייתי גמור, הייתי פשוט עובר להליכה. אמרתי לעצמי שאם הצלחתי לעבור את המשבר, אז סימן שיש לי את זה. בטבריה למשל עצרתי לדקה וידעתי שכבר לא יהיה לי שיא עולם, אז הצבתי לעצמי מטרה לרדת משלוש שעות וזה הצליח".
ניסית לא מעט פעמים לשבור את שיא העולם ולא הצלחת, מה אמרת לעצמך בשבוע שעבר?
"בכל פעם אני עושה ריסטרט ומתחיל מחדש וזה גם יכול לקרות באמצע ריצה. ובכל פעם יש לי מטרה חדשה, כמו שעכשיו אני כבר מכוון למרתון ברלין ומפיק את כל הלקחים מהריצה האחרונה בווינה, כדי שבפעם הבאה יהיה יותר טוב".
מה עבר לך עכשיו בראש שחצית את קו הסיום בוינה וראית ששברת את שיא העולם?
"באותו רגע הסתכלתי וראיתי שהשגתי את מה שחלמתי עליו. הגעתי לשם מוכן, בכושר הכי טוב שהייתי. יום לפני הריצה הייתה לי איזה נקודה ברגל וצלעתי עם קביים ובקושי הלכתי, אבל זה לא עניין אותי. חיזקתי את עצמי מנטאלית ואולי זה מה שהכניס אותי יותר למרוץ ועזר לי גם לשבור את השיא".
בימים אלו, בנוסף לריצה, חרמון גם עובר ומספר את סיפורו, כשרק בערב יום הזיכרון ערך שלוש הרצאות בנהריה, סוג של סגירת מעגל, מאחר וזה ממש לא רחוק מבית החולים אליו פונה לאחר שנפצע.
"ביום הזיכרון הרבה רוצים לשמוע אותי, אבל אני תמיד אומר שההרצאה שלי יותר מתאימה ליום העצמאות מאשר יום הזיכרון, אבל עושה את זה כבר הרבה זמן, כשהמטרה הסופית היא להעביר את המסר – 'שאין דבר העומד בפני החלום',
בדיוק מה שעברתי לפני שבוע במרתון וינה".
המרתון זה בעצם הניצחון שלך?
"כן, אפשר להגיד שהמרתון זה הניצחון של כל מה שעברתי. זה גם מה שנתן לי את העזרה בסוף. כי באותו יום אחרי שנפצעתי אמרתי שאני ארוץ מרתון, זו הייתה המטרה - לחזור לאן שרציתי קודם, לאותם חיים שהיו לי".
"ברגע שהיה לי את המרתון כמטרה, זה נתן הרבה ביטחון. היו שנים שממש לא הייתי בטוח שזה יקרה, אבל עכשיו המטרות שלי הן כאלה: קודם כל לשפר את התוצאה כל עוד אני יכול, ובמידה והמקצוע ייכנס לאולימפיאדה, ברור שזה יהפוך למטרת העל. כמובן גם להמשיך להעביר את המסרים ולאמן ריצה".
לפנייה לכתב/ת 
