גאוות העיר
חגיגות האליפות התמזגו עם אירועי יום העצמאות ובאר-שבע נצבעה כולה כחול-לבן-אדום. השליטה בכדורגל הישראלי בשנתיים האחרונות שידרגה את תדמיתה של העיר, והתושבים מאוחדים סביב הקבוצה. כך נוצרה האידיליה המושלמת בין ספורט לקהילה
מאות אלפים יצאו לחגוג החל מיום שני בערב, יום העצמאות ה־69 של מדינת ישראל, אבל בעיר אחת היה שמח במיוחד. דגלי הכחול־לבן התמזגו עם האדום הבוהק של הפועל באר־שבע, ורבים מהתושבים הגיעו לבימות ולפארקים לבושים בבגדי האליפות.
המחזה הסוריאליסטי הזה מלמד על הקשר ההדוק שנוצר בין העיר לקבוצה, כפי שמסביר ראש העירייה רוביק דנילוביץ': "להפועל באר־שבע יש השפעה אדירה בכל מה שקשור לשינוי שחל בעיר ולתדמית שלה. המועדון הביא איתו רוח אחרת לחלוטין. העיר מורכבת מהמון דברים, אבל החלק הססגוני בפסיפס העירוני הוא של הפועל באר־שבע".
לטענתו של דנילוביץ' ההצלחה של קבוצת הכדורגל משפיעה על מצב הרוח בעיר: "התושבים שמחים יותר. זו באמת חוויה בלתי רגילה שקשה לתאר אותה למי שמסתכל מבחוץ".
חשוב לציין שלאוהדי הספורט בבאר־שבע אין ממש אלטרנטיבות. בכדורגל יש לעיר עוד שתי קבוצות בליגה ב', ונציגה בליגה ג'. קבוצת הכדורסל של הפועל באר־שבע נמצאת בעיצומו של פלייאוף הליגה הלאומית והיא קרובה מאוד להגיע לסדרת הגמר, אבל לא מצליחה למשוך אליה את אוהדי הכדורגל.
לא הבלחה, שושלת
בעונה שעברה היו שטענו שמדובר בעונה חד־פעמית, שכן ההיסטוריה מוכיחה שפעם בכמה שנים זוכה באליפות קבוצה שלא נמנית עם הגדולות (בני־יהודה, הפועל חיפה, קריית־שמונה). האליפות השנייה שברה את תקרת הזכוכית וגרמה לאוהדים להאמין שנבנית שושלת.
עו"ד אשר הלפרין, שחיבר את הספר "השתגעתי בגללה" על האליפות הראשונה של הפועל באר־שבע, טוען: "האליפות השנייה, בתוספת לדרך שבה הקבוצה מתנהלת, הכניסו את הפועל באר־שבע למועדון הגדולות להרבה שנים קדימה. לא במקרה המועדון מתמקד עכשיו ברכישת שחקנים צעירים. אין ספק שבתוך כמה שנים יצמחו גם שחקני בית. בהתחלה התמקדו בלהביא שחקנים שהם טובים מאוד ברגע הנתון הזה, עכשיו מתמקדים בפיתוח דור עתיד והשלב השלישי יהיה שילוב הצעירים שגדלים במועדון. השילוב הזה, לבין האצטדיון והקהל, הוא שילוב מנצח".
"בלי שחקני בית הקשר ייחלש"
פרופסור אורן יפתחאל, אוהד הקבוצה ומרצה לגיאוגרפיה ותכנון עירוני במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חקר את הקשר בין העיר באר־שבע לגורמים תרבותיים. "להפועל באר־שבע יש היום רק שחקן בית אחד, אליניב ברדה, היתר בקבוצות האחרות. כרגע יש אופריה של אליפויות אחרי ארבעים שנה, אבל אם לא יהיו יותר
שחקני בית, הקשר ייחלש", הוא מתריע. "לכל עיר יש בסיס כלכלי, גיאוגרפי ותרבותי זהותי. במיוחד זה חשוב בערי פריפריה. ככל שהעיר יותר מוצלחת, יש לה זהות יותר מגובשת שאנשים מתגאים בה. באר־שבע מושפעת מאוד מכך שאפשר להתגאות בקבוצת הכדורגל שלה. תמיד התושבים התגאו בה, גם בזמנים פחות טובים, אבל עכשיו זה כפול ומכופל".
פרופסור יפתחאל ממשיך ואומר: "עשינו כמה מחקרים על הזהות של באר־שבע בממדים אחרים מלבד הספורט: הנוף, הפסטיבלים והעירוב האתני. ראינו שאנשים מחפשים הזדהות. בגלל זה זמר כמו עמיר בניון, שגדל בעיר, הוא הזמר המרכזי שהופיע בבימות יום העצמאות. הכדורגל חוצה את כל הגבולות והזהויות. אוהבים אותו יהודים, ערבים, אשכנזים וספרדים. כולם שם.
"דבר נוסף, שראינו אותו בחגיגות האליפות בעונה שעברה, אליהם הגיעו המון אנשים, יש אומרים מאה אלף איש. הייתי שם ודיברתי עם אנשים וגיליתי שהרבה מהם לא מבאר־שבע. הם מדימונה, מרהט ומקיבוצים ומושבים מהאזור. הפועל באר־שבע מייצגת את כל הנגב. אם יש משהו שהקבוצה עושה נכון זה לטפח את כל הזהויות בקהילה, לכן זה חשוב שיש שחקנים כמו מהראן ראדי, לואי טהא ומוחמד גדיר. זה מחמם את הלב לאוהדים הערבים שגרים בנגב".
לפנייה לכתב/ת 
