התעלומה של פופוביץ' / בלוג ה-NBA
מצד אחד הוא עדיין מניה כמעט בטוחה מחצי מרחק, מצד שני הפלייאוף הנוכחי הוא הגרוע ביותר בקריירה שלו. מצד אחד הוא המשתכר הגבוה בסגל המבוגר של הספרס, מצד שני הוא לא מתנהג כמו אחד כזה. האם במהלך הסדרה מול הרוקטס נבין סוף סוף מי זה באמת למרקוס אולדריג'?
ההשקעה הזאת יכולה לעזור להבין למה אולדריג' הוא לא רק פורוורד עם יד רכה וקליעה טובה מחצי מרחק, אלא גם בחור עם חוש עסקי מפותח. מדובר גם בחובב מכוניות מושבע עם אוסף שלא יבייש אף מומחה בתחום, ואדם מסודר כלכלית כמו שכבר אפשר להבין. החוזה הכבד הנוכחי שלו, שמוערך ביותר מ-80 מיליון דולר לארבע עונות, הפך אותו למשתכר המוביל בסגל של גרג פופוביץ' העונה. הוא יהיה כזה גם בשתי העונות הבאות, אם אכן ישלים אותן במלואן.
וזה כבר לא כל-כך בטוח. באוקטובר האחרון נפוצו שמועות על עזיבה אפשרית בגלל התאקלמות לא חלקה. ג'קי מקמולן מ-ESPN טענה שאולדריג' אפילו "לא יסיים את השנה בספרס. הניסוי הזה לא ממש הצליח כפי שקיוו". למרות הפרסומים המסתוריים הביג-מן נשאר בטקסס, ומדי פעם גם מראה ניצוצות של הסופרסטאר שהיה בימי הזוהר שלו בפורטלנד.
איזה למשל? ב-95:100 על הת'אנדר הוא עצר חדירה טיפוסית של ראסל ווסטברוק עם חסימה אדירה שהזכירה עד כמה הוא מגוון, ומה הוא בעצם עושה בסן אנטוניו: רץ סוף-סוף לאליפות ודורש מעצמו יותר אחרי שנים של התפשרות מסוימת באורגון, בלי סיכוי אמיתי לקחת תואר. הגיצים מהסוג הזה יכולים להידלק גם בהתקפה, כמו בדאנק המהדהד שהכניס לתקציר של משחק מספר 3 בסדרה מול ממפיס.
ועדיין, בסופו של דבר אלו לא יותר מניצוצות. כולם מדברים בתקופה האחרונה על העוצמות של קוואי לנארד – איך אפשר שלא כשהוא כל-כך טוב ושלם – ובלי לשים לב שוכחים מהתרומה הסולידית מדי של מי שמרוויח יותר ממנו, ולפני שנתיים גם סומן כשחקן לא פחות מרכזי ממנו בפאזל של פופ.
לא מחפה על לנארד, לא מתבלט לצידו
המשכורת מנופחת, אבל אולדריג' כבר מזמן אינו הכוכב הראשי בהצגה. עד לא מזמן לסן אנטוניו היה די נוח עם המצב הזה, בטח כשמאחוריו יש מאמן עם הילה וניסיון נדירים ושחקנים משלימים טובים כמו פטי מילס. פתיחת הסדרה הקשה מול הרוקטס רימזה על כך שזה עלול להשתנות בקרוב. על רקע הבינוניות של אולדריג' צריך לזכור שהחבורה הנוכחית של פופוביץ' דלה יחסית בשחקנים שנמצאים בשיאם, בטח להשוואה לשנים עברו.
מאנו ג'ינובילי בדמדומי הקריירה שלו, טוני פארקר מספק עד עכשיו פלייאוף סביר אחרי עונה עצלה במונחיו, פאו גאסול המבוגר דועך לאיטו ודני גרין נחלש. על פניו זו נראית כמו הסיטואציה המושלמת עבור אולדריג' למצב את עצמו כמפלצת דו-ראשית ליד לנארד, כפי שהיה לצידו של דמיאן לילארד. זה רחוק מלהיות המצב, ולמרות שפופוביץ' דווקא נותן לו את הבמה, אולדריג' לוקח חלק קטן ממנה. זה בא לידי ביטוי במגוון דרכים, עליהן נרחיב בהמשך.
איך הוא לעומת הטוען לכתר ה-MVP של הספרס, למשל? בכמות דקות דומה לזו של לנארד אולדריג' קלע בעונה הסדירה כשמונה נקודות פחות, לקח רק ריבאונד וחצי בממוצע יותר למרות פער הגבהים (לנארד נמוך מאולדריג' בעשרה סנטימטרים) וברובד שמעל לשכבה הסטטיסטית פשוט לא יצר השפעה משמעותית על סן אנטוניו כקבוצה, או חיזק את כוח ההרתעה שלה. אם נזכרים באופן שבו היא סיימה את העונה שעברה, עם הפסד מפתיע וכואב לאוקלהומה בסדרת חצי גמר המערב אחרי עונה מדהימה, מבינים למה "כוח הרתעה" הוא נושא רגיש בהקשר הזה.
הסדרה מול ממפיס אמנם נגמרה ב-2:4 משקף, אבל השאירה את הספרס עם טעם חמצמץ בפה. האופן שבו הגריזליס חזרו לעניינים בשני משחקי הבית שלהם המחיש את הבעיות בסוגיית ההרתעה המדוברת, שניהם מתחו קו מקשר עדין אבל בולט בין היכולות של לנארד לאנמיות המדאיגה של אולדריג'. ניצחון אחד שלהם הגיע למרות 43 נקודות של קוואי, במופע חד-פעמי שכלל סלים גדולים והתעלות אופיינית ברבע האחרון. השני למרות המשחק הכי פחות טוב שלו בסדרה (18 נקודות, מינוס 7 במדד הפלוס-מינוס).
ומה עשה אולדריג' בשני המשחקים האלה? בראשון הוא קלע 16 ולקח 11 כדורים חוזרים, בשני ירד ל-13 ו-2 בלבד בהתאמה ב-42 דקות (!); הספק עגום שמייצג נאמנה את מה שהפך להיות בתקופה האחרונה, שחקן שמתקשה להצדיק את המשכורת האסטרונומית שלו. המכנה המשותף לשתי התצוגות הללו הוא המילה "פושר", וגם חוסר היכולת שלו לפרוח במאני טיים לצידו של לנארד (או לחפות עליו).
במשחק מספר 1 בסדרה מול יוסטון אולדריג' לא הסתדר עם ההגנה של הרוקטס, והיה חתום על שיא קריירה שלילי בפלייאוף עם 4 נקודות ומינוס 36 במדד הפלוס מינוס. גם בהגנה הוא לא ממש הורגש, ובשידור הועלה על הגריל של שאקיל אוניל. בסיום טען: "אני רק צריך לקחת את הזמן שלי. אני חייב לבקש יותר את הכדור, וכשאני מקבל אותו לקחת את הזמן".
קח דוגמא מפארקר
על אולדריג' עברה עונה לא פשוטה ברמה האישית. במארס היה שקוע באי וודאות, כשסן אנטוניו הודיעה כי ייעדר ללא הגבלת זמן בגלל הפרעות בקצב הלב. רק לאחר פגישות עם מומחים העננה הוסרה, ואולדריג' חזר מהר. כשזה כבר קרה הוא נראה כמו מישהו שאבן גדולה נגולה מעל ליבו: בחמשת המשחקים הראשונים מאז צפירת ההרגעה הוא נראה יותר כמו אולדריג' גרסת פורטלנד וקלע 21.5 נקודות בממוצע. האוורור שקיבל והידיעה שהכל בסדר שיחררו אותו, אבל בדיעבד היה לכך אפקט מוגבל.
קשה ואולי גם לא נכון להשוות בין הקדנציה של אולדריג' בספרס לתקופה שלו בפורטלנד, התפקידים שלו שונים לגמרי והדרישות ממנו אחרות. למרות זאת, מבחן התוצאה מראה שכשאולדריג' "מתחפש" לאולדריג' של הבלייזרס סן אנטוניו היא קבוצה משופרת. ב-2017 הוא הגיע 11 פעמים לרף 20 הנקודות במסגרת העונה הסדירה, רק פעמיים מתוכן הובילו להפסד. בששת המשחקים מול ממפיס הוא מילא את המכסה הזאת פעם אחת, וסן אנטוניו ניצחה בה בקלות (במשחק מספר 1).
הבעיה היא שקשה עדיין לסמוך על תרומה קבועה כזאת מצידו, קשה לבנות על כך שייקח משחקים על עצמו. בגיל 34 ועם הרבה פחות זמן להציל את המולדת, טוני פארקר למשל העביר לאולדריג' בשבועות
האחרונים שיעורים סמויים במנהיגות. אמנם הייתה לו גם הופעה אחת צורמת של אפס נקודות, אבל היא התגמדה מול ה-27 שלו (ב-11 מ-14 מהשדה) במשחק מספר 6 או ה-22 בהפסד הדרמטי בהארכה. למרות שהוא משחק פחות, פארקר הוא המניה השנייה הכי בטוחה אחרי לנארד בהתקפה, ולא אולדריג'. זה אומר הרבה.
אז נכון, אולדריג' אמנם תלוי יותר בשחקנים שמקיפים אותו (רק לאחרונה הדגיש שהוא "מנסה לשחק בזרימה", אחרי ההפסד ליוסטון כבר ביקר את חבריו במרומז), בסן אנטוניו הוא לא העוגן שהיה בפורטלנד וממש לא בטוח שהוא האשם היחידי בכך שהוא לוקח בפלייאוף הזה מעט יחסית זריקות מהשדה. העניין הזה מתחדד גם לאור העובדה שהוא לא מסוג השחקנים שכופים את עצמם. בכל זאת, קשה שלא להרים גבה לנוכח התפוקה האניגמטית שלו.
כי בסופו של דבר אולדריג' מאכזב לא רק לעומת פארקר או לנארד, אלא בעיקר ביחס לעצמו ולציפיות ממנו. עד כה מדובר בפוסט-סיזן הגרוע בקריירה שלו בפער משמעותי בנקודות (14.8), זריקות מהשדה (12.5), קליעות מהשדה (5.7) ואפילו בחסימות (0.7). המספרים מדברים בעד עצמם, בקול ברור.
למרות כל זה, קשה לבוא בטענות קשות מדי לאולדריג' בנקודת הזמן הנוכחית. סן אנטוניו עדיין כאן וסיכוייה להגיע לגמר המערב עדיין גבוהים, גם לנוכח הפיגור המוקדם מול הרוקטס אחרי משחק שנגמר עוד בטרם התחיל. אולדריג' עדיין חבר במועדון 20 השחקנים היחידים בהיסטוריה של ה-NBA עם ממוצעים של לפחות 20 נקודות ו-8 ריבאונדים בפלייאוף, והוא גם בעל חמש הופעות באולסטאר. עוד לפני ההופעה הנרפית האחרונה שלו, ריאן אנדרסון (שיחד עם קלינט קאפלה הקשה עליו בפוסט) התעקש לתת לו כבוד ("הוא שחקן נהדר, אקס-פקטור רציני"). או שאולי התעקש לנחס?
עכשיו יהיה מעניין לראות האם הקו הקדמי הקשוח של מייק ד'אנתוני (שכולל גם את ננה הוותיק) יכול להעלים עוד יותר בהמשך את התעלומה הכי גדולה גם ככה של פופוביץ'. יהיה מעניין אפילו יותר לגלות אם איש הנדל"ן הכי ממולח ב-NBA יכול להתעורר בזמן כדי לעשות תיקון, ולהוביל את סן אנטוניו אל היעד הסופי המתוכנן שלה: קרב חזיתי מול גולדן סטייט על המקום בגמר. בלעדיו, יהיה לה קשה עד בלתי אפשרי להגיע לשם.
לפנייה לכתב/ת 
