מיוחד, לא קוסם
הייתה לנו, אוהדי מנצ'סטר יונייטד, תקווה שמוריניו יביא את הישועה אחרי שלוש שנים נוראיות. אחרי פתיחת עונה טובה, חזרנו מהר מאוד למציאות העגומה ורק מחכים שהסיוט הזה ייגמר
עוד עונה מתקרבת לסיומה, וכמו בשלוש השנים האחרונות אנחנו – אוהדי מנצ'סטר יונייטד – רק מחכים שייגמר הסיוט. העונה התחילה בציפייה רבה עם הגעתו של ז'וזה מוריניו, מאמן בעל רקורד מרשים, אבל גם עם חשש רב שהוא לא מתאים ל־DNA של המועדון. יחד עם המיוחד הגיעו ארבעה שחקנים – אריק בייאי, הנריק מחטריאן, פול פוגבה וזלאטן איברהימוביץ' – על הנייר בדיוק הרכש שהיה חסר לנו בכל עמדה. אך ציפיות לחוד ומציאות לחוד.
זלאטן הגיע חלוד במטרה להוכיח שהוא מסוגל לכבוש גם בליגה אנגלית. פוגבה בעונת הסתגלות לא הראה את היכולת שכולנו היכרנו מיובנטוס, ומחטריאן נעלם בחלקים רבים מהעונה. בייאי הוא אולי נקודת האור היחידה. העונה נפתחה עם שלושה ניצחונות שהרימו את הציפיות, אלא שאז הגיע ההפסד הכואב (2:1) בבית למנצ'סטר סיטי. משם הכל התחיל להתפורר. אפשר לדבר מפה ועד מחר על חוסר מזל, פציעות וכמות ההחמצות בלתי נתפסת (ממוצע של 16.1 בעיטות למשחק), אך ההסבר הוא פשוט: בעיה מנטלית וחוסר ריכוז ויכולת מול השער.
בחלקים גדולים של העונה הראינו שליטה במשחק, בקצב, והגענו למצבים, אך פשוט לא הצלחנו להרוג את המשחק. בשל כך אותו תסריט חזר על עצמו שוב ושוב - מחמיצים, מחמיצים ומחמיצים ואם כובשים אז הולכים אחורה כי לא מאמינים שאפשר להבקיע את השני. אז מי אשם? התשובה היא חד משמעית – כולם!
החל מההנהלה והמאמנים הקודמים שבנו סגל בינוני ואפור, ועד למוריניו שלא הצליח להוציא מהשחקנים שלו את מה שיש להם. האתגר של הפורטוגלי היה לשנות את גישת המשחק ואת השיטה של ואן חאל, אבל זה כנראה ייקח זמן.
אי אפשר בעונה אחת לשנות את כל הסגל. אי אפשר בעונה אחת לחבר את כולם כדי לרוץ בכל החזיתות.
לאורך כל העונה יונייטד הלכה על כל החזיתות בכל העוצמה שעמדה ברשותה. לסיכום: הייתה זו עונה סבירה שנקווה שתיגמר עם ממתק בדמות הנפת הגביע של הליגה האירופית ומשם להיכנס לליגת האלופות. חייבים להפיק לקחים ולבנות סגל איכותי בהרבה. אנחנו נחזור לטופ מסיבה פשוטה, כי אנחנו מנצ'סטר יונייטד.