למה אני לא אוהב את ה-NBA

אני לא אוהב את ה-NBA. לא את לברון, לא את ווסטברוק ואפילו לא את סטפן קרי. מדוע אני כל כך קיצוני נגד הליגה הטובה בעולם, אתם בטח שואלים? אז בדיוק, התשובה בגוף השאלה. זאת הליגה הטובה בעולם, לא המשחק הטוב בעולם. הכדורסל הטוב בעולם משוחק באירופה, שם יש את האנרגיה, הקהל ואת מה שחשוב - המשחק מהלב.

השחקנים ב-NBA לא משחקים מהלב, הם השיגו את מה שהם רוצים: יש להם משכורת גבוהה, תנאים טובים ומקום קבוע בטלוויזיה. הם משחקים בשביל מספרים. מה כבר נשאר להם להשיג? השחקנים ב-NBA לא יודעים מהו באמת כדורסל. הם לא יודעים איך זה שקהל שלם של 8,000 איש שורק לך בוז, מקלל אותך, וכשאתה מתקרב לגבולות המגרש, מתעמת איתך.

היכל קבוצתשלמה. קהל אמיתי(צילום: יובל חן)

למשל, לפני כמה חודשים התפרסמו שני סרטונים ממשחקים ב-NBA. האחד, של אישה מבוגרת צועקת ללברון "just suck it up" - פשוט תתמודד עם זה (לאחר ויכוח שלו עם השופטים). השני, של איש מבוגר עושה תנועה מגונה לראסל ווסטברוק. שני הסרטונים עשו רעש רב בארה"ב והגיעו לכותרות. כשאני ראיתי אותם, גילגלתי את עיניי ואמרתי לעצמי שיכפילו את שני האנשים האלה בכמות האוהדים בהיכל קבוצת שלמה בתל אביב.

הקהל שיש באירופה הוא זה שמספק את כל מה שיפה בכדורסל: מהחימום עד השריקה האחרונה, שחקנים מקבלים מהקהל אנרגיה ואהבה שגורמות להם להמשיך לשחק 40 דקות. "גם בתקופות הכי קשות", כפי שאומר השיר, הקהל נשאר עם הקבוצה שלו באש ובמים. מתי נראה דברים כאלה גם ב-NBA?

מבחינתי, לצפות ב-NBA זה כמו לצפות במשחק האולסטאר - הכול בשביל ה"שואו". אותו מונח בזוי שנלקח מעסקי הבידור והובא לליגות הכדורסל. אני חושב שרק אם הקומישנר יחליט לשים בצד את ה"שואו" הידידותי והקל למכירה ויחליף אותו בכדורסל האמיתי, מהלב, רק אז אוכל לצפות במשחקי הNBA-.