בזירה המקומית
מאלוף הארץ לנוער שמזכיר את ג'סטין ביבר ועד למתאגרפת שהענף הציל את חייה. בזירה רעועה בנצרת שמוקפת צינורות השקיה, מתנהל אחד ממועדוני האיגרוף המוצלחים בישראל
איגרוף זה שירה. זה ריקוד. זה רוקנרול. ובתוך כל הטירוף הזה, כשאתה בזירה, דיר באלק לא להפעיל גם את הראש. מספיקות רק 15 דקות של שיחה עם כל איש איגרוף כדי להגיע למסקנה הזו. לצד הגאווה והכבוד שהם רוחשים לענף המחוספס שבו הם עוסקים אפשר לזהות גם נימה של לגלוג על ענפי לחימה אחרים כמו קראטה או טקוואנדו. "זה טוב בשביל סרטים, לא בשביל החיים", זרק אחד מהם.
כדי לראות את "החיים עצמם" נסענו למועדון האיגרוף בנצרת. יש מובילים ממנו (בשנים האחרונות תפס המועדון בנהריה תאוצה מרשימה), ויש גדולים ממנו, אבל לטענת המאמן המקומי גאנם מחרום המועדון שלו הוא הוותיק מכולם: "האיגרוף בנצרת התחיל כבר ב־1955, והיה המועדון הראשון בישראל. הוא נקרא אז בית"ר נצרת. הגעתי למועדון ב־1967 בתוך ילד, הפכתי למתאגרף, ובהמשך ייצגתי את ישראל באליפויות עולם לפני שהתחלתי לאמן. היום אני בן 62, ועדיין פה".
חצר אחורית עם גאווה
מחרום הוא נמוך קומה, כזה שלא מושך יותר מדי תשומת לב כשהוא מסתובב ברחוב. לעומת זאת, אם במקרה אתם מלהקים של סרט איגרוף ישראלי, סביר להניח שהוא היה יושב גבוה בפנקס הרשימות שלכם. משהו בהתנהלות, בשפת הגוף, בשפת הדיבור ואפילו בכובע המצחייה שלו משדר אותה דמות מאמן שתקועה לנו בראש מסרטי רוקי. ואם זה לא מספיק, אז אפשר לדלג ללוח הישן בכניסה למועדון שעליו נכתב בכתב יד: "טוב להיות חשוב, יותר חשוב להיות טוב, גאנם".
האולם שבו מתאמנים מתאגרפי נצרת מעיד על העובדה שהם לא בראש סדר העדיפויות של מחזיקי תקציב הספורט בעיר. כדי להגיע אליו צריך לעבור בכניסה הראשית של מעין מתנ"ס מקומי, לרדת במדרגות החיצוניות אל חלקו האחורי של המבנה, ושם לעבור בדלת קטנה שחושפת אולם מחולק לשניים: בצד הימני מזרנים, שקי איגרוף שתלויים מהתקרה ושאר אביזרי אימון. בשמאלי: זירה רעועה, שהחבלים שמקיפים אותה מכוסים בצינורות השקיה מפלסטיק שחור. הנה לכם מקום שמגדיר מחדש את המילים "החצר האחורית".
אבל גם לחצר האחורית הזו יש גאווה, ואפשר לראות אותה תלויה על הקירות. סדרת כרזות, בערבית ובעברית, שמציגה היסטוריה של תחרויות שונות ("תחרות איגרוף בינלאומית בין נבחרת ישראל לבוואריה, גרמניה") ותמונות מתאגרפים עזי מבט בפוזות לוחמניות.
אז מי הם האנשים האלה מהפוסטרים שמגיעים להתאמן בזירות רעועות, בתנאים עלובים למדי, ומתאגרפים בזירות עם צינורות פלסטיק במסגרת ענף שבישראל רחוק מלזכות בתהילה או פופולריות?
"איגרוף זה לאנשים שבאים מלמטה. בכל העולם זה ככה. בארץ זה בעיקר ערבים ורוסים", מספר מחרום, "בן אדם עשיר לא בא לאיגרוף - הוא הולך לטניס, לשחייה, לספורט קל. לאיגרוף מגיע מי שבוער לו משהו מבפנים, בנאדם שיש בו זעם.
"אם אתה לוקח ילד לצבא, זה משהו שמחשל אותו: הוא מתרחק מאימא ומאבא ונהיה גבר. במצב הפוליטיקה שלנו הערבים לא הולכים לצבא, אז האיגרוף משמש עבורם כמסגרת ונותן להם אחריות".
מי שבהחלט נראית כמי שסוחבת איתה זעם, שאותו היא פורקת באינטנסיביות לתוך שק האיגרוף, היא אדל ח'ורי. מדובר במתאגרפת בת 31, שחיה בתל־אביב ומגיעה פעמיים בשבוע לישון אצל ההורים בנצרת, בעיקר כדי להתאמן במועדון המקומי. ח'ורי מסרבת לשתף ביותר מדי פרטים של סיפורה האישי, אבל מסכימה להגיד ש"האיגרוף הציל לי את החיים. בלי הספורט הזה לא הייתי עומדת פה ומדברת איתכם. הגעתי אליו כשהלכתי לראיון עבודה עם חברה, וראיתי דרך החלון אנשים מתאמנים. באותה שנייה הבנתי שזה הדבר הנכון בשבילי. את יכולה להיכנס לזירה ולהוציא את כל האגרסיות שלך על מישהו - בצורה חוקית".
מסע בווגאס, או טקס סיום בנצרת?
לצידו של מחרום עומד עימאד מוסלמי (35), שבעבר היה חניך שלו וכיום מחזיק את המועדון ומשמש כמאמן הראשי. מוסלמי מחזק את מורו ורבו: "איגרוף זה לאנשים שמחפשים ספורט קשה. רוב האנשים שמגיעים אלינו הם אנשים שאין להם כסף, והאיגרוף יכול לעזור להם בחיים, לחזק את הרצון, לסמן מטרות ולשאוף אליהן. למשל, אדם שהיה רשלן וברדקיסט - האיגרוף יחשל אותו".
אחד שיש לו את זה, לפי מוסלמי, הוא אחמד שאתיווי בן ה־17, שנכנס לאולם ומיד מושך את תשומת הלב של שאר הילדים במקום. שאתיווי (עד 64 ק"ג), שכבר שמונה שנים ברציפות מכהן כאלוף ישראל לילדים ונוער, הוא נער הזהב של המועדון. בזכות הצטיינותו הוא מקבל מלגה קבועה מטעם איגוד האיגרוף, יוצא לתחרויות בחו"ל, ואפילו למסע אימונים בלאס־וגאס. בנוסף לתאריו בזירה המקומית שאתיווי סיים פעמיים ברציפות במקום השלישי באליפויות אירופה (2015 ו־2016).
כשאנחנו מחפשים עליו את סימני הספורט המחוספס שעליו דיברו עימאד ומחרום, אנחנו מוצאים בעיקר כובע אופנתי, תספורת כרבולת ולוק כללי שאפשר להגדיר אותו כערבוב נצרתי של ניימאר וג'סטין ביבר. כשאנחנו מקנטרים אותו בנושא, שאתיווי מחייך בביישנות: "מתאגרף לא חייב להיות טיפוס מכוער עם אף עקום. חלק מהעבודה זה לשמור על עצמך ולא לקבל אף מכה חזקה בפרצוף".
איך הגעת לאיגרוף?
"התחלתי כשהייתי בן שבע. אח שלי הביא אותי לכאן, וכשראיתי את האימונים - נדלקתי. מגיל צעיר אהבתי ללכת מכות. התחלתי להתאמן ברצינות, עשיתי דרך ארוכה ועלייה גדולה".
יש רגעי פחד במהלך הקרבות?
"בתוך הזירה אני לא מפחד, שם אני דווקא מרגיש בנוח. גם כשאני רואה יריב גדול ממני אין פחד. אני נהנה בזירה. יש את הלחץ והדריכות שלפני, אבל אחרי שאתה חוטף את המכה הראשונה הכל זז הצידה ואתה נכנס לקרב. מתאגרף צריך להיות קודם כל חכם. באיגרוף אין דבר כזה ללכת עם ראש בקיר. אני אוהב את עשר השניות האחרונות, את הרגעים שאתה עוד לא יודע אם תנצח או תפסיד. ואז אתה מנסה לתת עוד קצת, עוד סדרת אגרופים, להטות את הכף לצד שלך".
מה החלום?
"החלום שלי זה טוקיו. אני מתאמן יום־יום כדי להגיע לאולימפיאדה. בזכות האיגרוף ראיתי עולם. אני טס למחנה אימון בלאס־וגאס רק כדי להגשים את החלומות שלי. אני אפילו מפספס את טקס הסיום בבית הספר. אמרו לי: או לאס־וגאס או טקס סיום - ברור שבחרתי בווגאס. מה לעשות, זה העתיד שלי".
"אחרי כל מלחמה - יש שלום"
כששאתיווי מדבר, אי אפשר לפספס את המבטים שתולים בו המאמנים מחרום ועימאד. זה נראה כמו שילוב של גאווה עם רצון אבהי לסייע, להשלים משפט שבו הוא מתקשה מעט עם השפה העברית. השניים יושבים על משבצת התלמיד בעבר, ועכשיו הם רואים בשאתיווי את דור העתיד. הקשר ביניהם מיוחד, ולמחרום יש סיפור מיוחד שמספר עליהם ועל המקום הפצוע שבו אנו חיים.
"ב־1982 ייצגתי את ישראל באליפות העולם באיגרוף במינכן, וזה נפל בדיוק על יום ההולדת שלי", נזכר מחרום. "אני זוכר שבאליפות הזו עשינו טקס זיכרון ל־11 נרצחי אולימפיאדת מינכן. היינו בכפר האולימפי שבו הכל קרה, במלון שבו הם שהו. באו מכל העולם כדי לצלם אותנו. אני, כספורטאי, אומר לך שזה היה מעשה נורא. איך רוצחים ככה ספורטאים? היינו שם שישה מתאגרפים שיצגו את ישראל, ויחד איתנו המאמן שמשון עם־שלם ז"ל, האיש שייסד את האיגרוף בנצרת. שמשון הוא לא רק מאמן, אלא גם אבא. הוא עשה ממני בנאדם. כעבור שנים גיליתי שבדיוק באותו יום שנפל על יום ההולדת שלי במינכן - 9 במאי - פה בארץ נולד עימאד. הנה, עכשיו הוא ממשיך את הדרך שלי".
גם אם הוא לא בנו הביולוגי, עימאד מדבר על האיגרוף באותם להט ואהבה: "באיגרוף יש כבוד, גם ליריב. זה ספורט נקי שמעניק תרבות נכונה. אני תמיד מתרגש לראות איך אחרי כל המכות בסוף לוחצים ידיים, מתחבקים ומכבדים זה את זה. אני מאמן כבר שש שנים ומתרגש מזה בכל פעם מחדש, אחרי כל מלחמה - יש שלום".
"האיגרוף מלווה אותנו לדרך נכונה, מה שחסר לנו בחברה הערבית. כשנתרחק מהאלימות, נתרחק מהרבה דברים רעים שקורים לנו", אומר עימאד בכנות. "אני קורא לאנשים שאחראים על הספורט בנצרת: תשקיעו באיגרוף, לא ברקדנים. בנצרת משקיעים ברקדנים של פולקלור פלסטיני - מה הקשר של זה לספורט? מה זה נותן לי? לאיפה זה לוקח אותי? לקטאר?"
הם מסבירים שזה חלק מהזהות הפלסטינית.
"אין בעיה, תעשה מה שאתה רוצה, אבל לא בתקציבים שמיועדים לספורט. לכו תשיגו תרומות. מה נותן לי רקדנים? איך זה תורם ואיך זה יכול לחולל שינוי בחברה הערבית? תשקיעו בספורט, שיכול לקחת את העם הזה למקום טוב יותר".
לפנייה לכתב/ת 
