"המקום השישי באולימפיאדת ריו היה כישלון"
בתום תקופת המתנה ארוכה חזרה אירה ויגדורצ'יק לתפקיד מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית, אבל היא עדיין כואבת את ההחמצה בקיץ שעבר. בתה רחלי, שהחלה לעבוד לצדה בצוות, מעידה: "אימא שלי התרככה. היום היא מאשרת למתעמלות דברים שלא אישרה בעבר". שתיהן מספרות על שיתוף הפעולה ומלינות על הפוליטיקה בענף. ראיון זוגי, החלק השני והאחרון
החלק הראשון של הראיון: הביקורת על נפוטיזם, ההקרבה של אירה
רק ב-5 במרץ נאספו 17 מתעמלות למיונים הסופיים לנבחרת החדשה, במטרה לגבש את הטובות ביותר שיוכלו לעלות על המשטח ל-2.5 דקות ולבצע את התרגילים בדיוק המירבי, מבלי להפיל את המכשירים.
מלבד מדליות באליפויות עולם ובאליפויות אירופה, כולל מדליית זהב היסטורית באליפות אירופה בחולון בשנה שעברה, הגיעה אירה ויגדורצ'יק פעמיים לגמר אולימפי קבוצתי. בבייג'ינג 2008 רחלי ויגדורצ'יק עוד הייתה אחת המתעמלות בנבחרת. לריו 2016 הופיעה נבחרת ישראל אחרי הסערה סביב אירה, שהובילה לוועדת בדיקה והעיבה על ההכנות. בשני המקרים זה הסתיים במקום השישי בגמר.
למרות כל ההצלחות, המקום השישי באולימפיאדה זה המקסימום שלנו?
אירה: "לגבי נבחרת ישראל האחרונה באולימפיאדה בריו, שסיימה שישית, אני רואה את זה ככישלון. הקבוצה הזאת הייתה יכולה לשחק בשדה המדליות. זו נבחרת שזכתה בכל המדליות, אף אחד לא הבין מה קרה".
ומה לגבי מדליה בתחרות היחידות? "אירה ריסנזון הייתה מזמן מביאה מדליה אילולא היו כל המלחמות", אומרת אירה. "רחלי הייתה מספר 2 במדינה, ולא קיבלה את ההזדמנות שלה. הגעתי למשפטים איתה".
"בכל יום בערב אנחנו קובעות איך ייראה מחר, על מה נעבוד", סיפרה אירה על תהליך העבודה המשותפת. "כל אחד יודע את החלק שלו ועוברים אל מה שצריך להשלים. כשאין רוחות רעות הכול טוב באימון. האווירה המקצועית, יש עידוד והכל השתנה. צריך לזכור שהעבודה של רחלי היא לא נורמלית. תוך חודשיים היא בנתה שני תרגילים, עם בנות שלא מגובשות. תוך כדי זה היה צריך להכין מוזיקה, לבצע כמו שאני דורשת ולהעביר את הידע, אז אני הרבה יותר שקטה שאני לא צריכה להיות פה 24 שעות, כשהסגל עצמו עדיין לא סופי ויהיו עוד תחלופות".
"בזכות אמא שלי יש את הענף הזה בארץ"
רחלי החלה לעבוד על התרגילים החדשים לשנתיים הקרובות, עם דגש על המטרה העיקרית השנה בדמות אליפות העולם באיטליה. שם, כמיטב המסורת, אחד התרגילים של ישראל יכלול גם מוזיקה לכבוד המדינה המארחת, מעין שנסון איטלקי. בתרגיל השני, המשולב, ייעשה שימוש בשיר Free של סטיבי וונדר, שהוקלט במיוחד עם שירה ועיבוד חדשים.
רחלי, איך זה לעבוד עם אמא?
"זה מאוד מעניין, כי דווקא כספורטאית היה לי מורכב יותר, כשאמא היתה המאמנת. היום אנחנו קולגות. מבחינתה אני שווה כמו כל מאמן אחר שנמצא בצוות, היא נותנת בי אמון מלא. יחד עם זאת אני לומדת ממנה, היא מכוונת אותי, מראה לי את הדרך הנכונה".
את חושבת שהעיסוק המשותף בתקופה האחרונה קירב עוד יותר ביניכן?
"אנחנו תמיד היינו מאוד-מאוד קרובות. ידענו ואנחנו יודעות לעשות את ההפרדה בין אמא למאמנת, ובכל זאת לזכור שהיא המאמנת הבכירה, היא המנהלת שלי מבחינה מסוימת. תמיד היו לנו נושאים לדבר עליהם, עכשיו יש לנו עוד יותר. צריכים לשבור את הראש איך פותרים מצבים, איך מביאים את הבנות לרמה יותר גבוהה. השיח עבר מהמון התעמלות וקצת מעבר לזה להתעמלות בלבד".
עד כמה את גאה במה שאמא שלך השיגה עד היום?
"איזו עוד מאמנת השיגה את ההישגים שאמא השיגה? בזכותה יש את הענף הזה בארץ. היא הראשונה שהגיעה לגמרים אולימפיים אישיים וקבוצתיים, ראשונה שהביאה מדליות בגביע עולם וזכייה באליפות אירופה. רק דבר אחד חסר לה – להיות מאמנת של מדליסטית אולימפית. זה לא שיש כאן שפע של מתעמלות כמו ברוסיה, כל פעם צריך לגרד את זה מחדש".
יש דברים חדשים שאולי גילית עליה בזמן העבודה המשותפת עכשיו?
"מכיוון שהייתי ספורטאית שלה, אין הרבה מה לחדש, אבל אולי היא אפילו טיפה התרככה. דברים שהיא מאפשרת היום לספורטאיות – כשאני הייתי מתעמלת בכלל לא היו עוברים באישור. הנה רק עכשיו חזרה אחת הבנות מטסט לרכב שעברה".
את מרגישה שהבנות בנבחרת מתייחסות אלייך בדיוק כמו לאמא?
"יש הבנה של הבנות שאירה היא הבוס. מראש יש דברים שהיא תצטרך לבקש רק פעם אחת, אבל יכול להיות שאני אצטרך לבקש פעמיים עד שזה יתרחש. זה לא בא מזלזול, אולי יש איזון, מאמן שיושב למעלה ומאמן שנותן עוד שנייה לנשימה".
"ההבדל העיקרי אולי הוא הדיסטנס", מוסיפה רחלי, "זה חשוב כי האימונים קשים מאוד, אינטנסיביים עם שעות רבות – המתעמלות מגיעות ב-10 בבוקר ויוצאות ב-21:00, יום-יום, ועדיין צריך מישהו שיוריד מעט את הלחץ, כדי שאפשר יהיה לסיים את היום בטוב".
אירה: "צריך לזכור שרחלי קרובה אליהן יותר בגיל. מה שהן לא יגידו לי, הן יגידו לה. מה גם שהן סומכות על זה שמה שהיא לא צריכה להעביר – לא יגיע אליי. אבל לפעמים היא באה אליי ומבקשת לשנות דברים, להוריד דברים".
בתקופה הקצרה יחסית, היו כבר חילוקי דעות ביניכן?
רחלי: "יש חילוקי דעות מקצועיים כמו לכל צוות ואנחנו יודעות להתמודד איתם, כי אנחנו מכירות זו את זו מספיק טוב. יכול לקרות למשל שאני מחברת תרגיל ואירה רוצה לראות בו משהו מסוים, אבל אני לא יכולה באותו רגע שיפריעו לי, אז היא יודעת בשלב כלשהו שכדאי לה לצאת מהאולם והיא קמה והולכת. היא יודעת שאם היא תישאר עוד שנייה במקרה כזה אני לא אוכל להמשיך ככה. אין בינינו שום אגו, כי אני מבינה את המצב ואת התפקיד שלי. הצלחה שלי זו הצלחה שלה ושל הבנות, וההפך".
אירה: "יש מצבים שהיא אומרת לי: בואי תורידי קצת, אני אקח עכשיו את הבנות. היא מרגישה אותי, מכירה אותי כבר בכל הסיטואציות והחולשות. הטיפ היחיד שהיא קיבלה ממני זה שאני מאמינה בה בעיניים עצומות, וכשיש עליות או נפילות להמשיך קדימה ולקום כל יום באופטימיות".
רחלי, מה באמת סגנון העבודה שלך?
"זה עדיין בהתהוות, בשלבי ניסוי ותהייה. אי אפשר לברוח מהדרישה האינסופית וצריך להגיע לדיוק בשלמות. כספורטאית היו דברים שהיו מעיקים עלי, כמו להמשיך לעשות אותו דבר בשעה העשירית, ואולי אמרתי לעצמי שאם היו מורידים קצת רגל מהגז זה היה מצליח. אני חושבת, לא כביקורת כלפי השיטה השנייה, שמאמן צריך להכיל יותר, להקשיב לצרות של הספורטאי".
"עם זאת, אני מנסה להשתלב בתורה של אמא ולהצמיח ענפים משלי", היא מציינת. "מבחינה מקצועית אולי יש חותם אחר, הרבה יותר לירי עם גישה למוזיקה, ואני מסבירה הרבה יותר מהר את התנועה כשאני יכולה להדגים, גם כאשר הבנות חושבות שלא ניתן לבצע את זה".
לא היה יותר קל לקחת מתעמלת יחידנית ולהגיע איתה לאולימפיאדה?
"אני הייתי גם וגם וחוויתי את זה ברמה ההישגית. אני אישית יותר מתחברת לקבוצתי. אני חושבת שזה היופי של הענף, ויש לי בקטגוריה הקבוצתית יותר ידע לתת. אולי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל התחרות האישית היא לעבור מסכת עינויים, עם הרבה דברים מחוץ למקצוע ומעבר לספורט. חוויתי אותם כספורטאית אישית, בעצם היותי הבת של... ושייכת למועדון של חולון, כשהייתי ספורטאית חזקה שהיה צריך להזיז אותה מהדרך כדי לפנות מקום לספורטאיות אחרות. לכן אני משתדלת מאוד להיות כמה שפחות בחוויה הזאת ויש לי גבול שלא אלחם בו".
לפנייה לכתב/ת 
