חצופים, תראו למי שרקתם בוז

חצופים, כנסו ותקראו לאיזה שחקן נבחרת שרקתם בוז. בגיל 19 ילד הפלא מדימונה לבש בפעם הראשונה את המדים הכחולים לבנים. ב־18 בנובמבר 1998 (תאריך שבו רוב השורקים כלל לא נולדו) עלה נרגש כמחליף במשחק הידידות נגד פורטוגל, ופחות משנה לאחר מכן כבר כבש את שער הבכורה שלו, במשחק רשמי נגד קפריסין במסגרת מוקדמות יורו 2000. בגיל 20 כבר ראינו שתי שלישיות ראשונות מיוסי, נגד סן מרינו ומלטה. אגב, מול אלבניה השחקן הצעיר בהרכב היה אייל גולסה והוא בן 26.

(צילום: אורן אהרוני)

בים ה״פצועים״ למיניהם שמוצאים סיבות למה לא להגיע לנבחרת ובין שלל ״הכוכבים״ שלא נותנים כלום במדים הלאומיים, יוסי עומד כדוגמה ההפוכה המושלמת. הוא תמיד היה שם, גם כשעבר עונות מתישות הרבה יותר מכל יוצאי הליגה הישראלית שהתלוננו על עייפות. הנבחרת תמיד הייתה אצלו ראשונה בחשיבות. חוסר היכולת של הקהל החיפאי לעשות את ההפרדה בין העניינים האישיים אשר קשורים למועדון אותו הם אוהדים (בין אם יש צדק בכעס שלהם או לא זה בכלל לא משנה) לבין המדים הלאומיים, ועל אחת כמה וכמה לאחד השחקנים הגדולים בתולדות הנבחרת, הוא מחפיר ומבזה.

ישבתי בבית והבחילה שלא עלתה לי מהיכולת המבזה על הדשא, פרצה מההתנהגות הבזויה ביציעים. מקרים כאלה מציגים את החשיבות באצטדיון לאומי אשר מנתק את כולם מהעניינים הפנימיים וגורם לכל הצבעים להשתלב לגוונים אחידים. ללא עבר אין עתיד וכנראה שעד שלא נדע לתת את הכבוד המגיע לאלה שמגיע להם, לא באמת מגיע לנו להגיע לשום מקום.