מהשואו של נדאל לכישלון הנבחרת / ד"ר לכדורגל
ההנאה שבצפייה בגאון החימר הספרדי התחלפה תוך כמה שעות בשגרת ההפסדים של ערן זהבי וחבריו. למה עשיתי את זה? ד"ר חן חרמש נהנה והתענה ביום אחד
אני אוהב את רפאל נדאל. אוהב את האינטנסיביות שלו, את המאמץ והזיעה, את הסיבוב האופייני של המחבט מעל הראש לאחר חבטת כף היד, ואפילו את הטקס האובססיבי-כפייתי שלו לפני ההגשה: ניקוי קו הבסיס והנעלים משיירי החימר, היד לישבן, סידור החולצה בכתפיים, המשיכה באף והעברת השיער אל מאחורי האוזניים. אני אוהב את זה שהוא נציגם עלי אדמות של המתאמצים, ואת זה שהוא היה הראשון שגרם לפדרר למצמץ.
ביום ראשון אחר הצהריים, בגמר רולאן גארוס, רפא החזיר לי בגדול. בתצוגת טניס עילאית הוא טאטא ללא רחם את סטן ואוורינקה בדרך לזכייה עשירית בגראנד סלאם האהוב עליו. בל נטעה לזלזל בשווייצרי. ואוורינקה הוא טניסאי מעולה, בעל הגשה עוצמתית וחבטת גב יד מהטובות ביותר שהיו, שיודע להגיע מוכן מאוד למשחקים הגדולים. אבל באותו יום ראשון הוא לא היווה יריב שקול לטניס של נדאל, שבפרפראזה על דבריו של מוחמד עלי, ריחף כמו פרפר ונגח כמו שור. העונג הזה של לחזות בכמעט שלמות, הוא הזיכוך של חוויית הצפייה והאהדה.
הייתה זו אחת מאותן פעמים בהן מראה העיניים אינו מרמה וגם המספרים לא משקרים: 57:94 בנקודות לטובת נדאל מצביע על הפרש עצום ברמה שאינה נראית הרבה פעמים במשחקי גמר. נדאל שיחק משחק כמעט מושלם בהתקפה, עם יחס של 27 ווינרים ל-12 טעויות לא מחויבות (לעומת יחס הפוך של 19 ל-29 של יריבו), שלט טקטית במשחק וניטרל לחלוטין את גב היד של ואוורינקה. בעיקר הוא היה אגרסיבי, רעב ומרוכז עד לכדור האחרון (שואוורינקה בג'נטלמניות חבט לרשת, גם ובעיקר בשביל לגמור עם זה).
הדֵסימָה של רפא, כמה ראוי, בא אחרי טורניר מושלם, שבו לא הפסיד אף מערכה וניצח ביותר מ-75 אחוזים מכלל המשחקונים ששיחק. עם סיום המשחק, על רקע קטעי וידאו מתשע הזכיות הקודמות שלו, אי אפשר היה שלא להתרגש עד לחלוחית מן הדברים הצנועים, הכנים והמרגשים שלו. דברים המגיעים מלב של ספורטאי מקצוען לחלוטין, כזה שיודע שעליו לתת את כל מה שיש לו, אימון אחרי אימון, נקודה אחרי נקודה, ולאורך שנים, אם ברצונו לגעת בתהילה.
לאור כל הנתונים האלה, יחד עם התחושה שהתקבלה בשנתיים האחרונות שנדאל נמצא בדעיכה שספק אם ייצא ממנה, אפשר לומר בביטחון שהיה זה הטורניר הגדול ביותר שלו בצרפת. כעת, בעקבות הזכייה הזו (תואר גראנד סלאם מספר 15), הוא חלף על פני פיט סמפראס בדרך אל המקום השני ברשימת הזוכים בכל הזמנים, עם שלוש פחות מפדרר. אמנם אין לדעת כיצד ומתי יסתיים המסע הזה של נדאל, אבל מה שבטוח שהיה זה מסע מפואר.
נבחרת ישראל - אכזבה בטוחה
במרחק שעות מעטות בלבד מפריז המטופחת, במורדות הכרמל המיוזע, חיכתה לי חוויית ספורט הפוכה לגמרי. משחקה של נבחרת ישראל מול אלבניה היה רע לתפארת. אינני מתכוון לחזור כאן על תילי הפרשנויות והניתוחים הטקטיים של המשחק, שבשלב זה כבר בוודאי מוצו עד לעייפה.
כצופה ואוהד, התכווצתי לא פעם ולא פעמיים למראה הטעויות הבסיסיות, חוסר היכולת, הריכוז הירוד ומעל לכל תחושת חוסר המקצוענות, שאפפה כל דבר ועניין הקשור לנבחרת. הדבר הזכיר לי בחדות עד כמה המאפיינים הללו נוכחים אצלנו ביום-יום. ומכל עבר.
מעניין מדוע בכלל צפיתי במשחק כאשר היה יותר מחשד סביר שזה מה שאקבל. הרי נבחרת ישראל היא מניה בטוחה בכל הקשור לאכזבה, יהיה זה מן הדרך או מהתוצאה. מדוע לא יכולתי להישאר עם תחושת התרוממות הרוח של נדאל לפחות לעוד יום אחד? ייתכן שהתשובה היא שאחרי ההיי הייתי חייב לקבל חלק ממנת המציאות בחזרה כדי לשוב לשגרה.
אפרופו מציאות, אצל רבים עולה התהייה האם הבעיה מתחילה אצל יושב בראש הפירמידה, שטרם התברר מהם היכולות והכישורים שהנחיתו אותו בתפקיד (מי שחושב שהוא יודע מה התשובה: אתה בטח צודק). אולי מוטב היה לנו למנות לתפקיד דווקא את מקבילו גבי רגב (ג'יבריל רג'וב) ולקוות שיוציא אותנו מאירופה.
אחרים תולים את האשם במאמן אלישע לוי, שאולי צריך לקוות כי שחקניו עשו לו סבוטאז' במתכוון,
מכיוון שהאפשרות השנייה, שזו אכן יכולתם, היא גרועה בהרבה וכנראה גם יותר קרובה לאמת. לגבי אותם השחקנים, הייתי ממליץ על ענישה חינוכית ומכריח אותם לראות את המשחק ארבע פעמים ברצף, ובנוסף גוזר עליהם חודש ימים של התנזרות מג'ל לשיער. בסוף, בתור גזר, הייתי נותן להם לצפות ברפאל נדאל.
לפנייה לכתב/ת 
