בראשית ברא מסי את הכדורגל
פרויקט מיוחד: תגידו תודה על כל יום שאתם רואים את הפרעוש משחק על המגרש, ותשתחוו בפני הכדורגלן הכי גדול בהיסטוריה. סאני וולף, אוהדת ברצלונה שרופה, על התופעה ששמה ליונל מסי
בראשית ברא אלוהים את הדריבל ואת הפס, את הבעיטה החופשית ואת הסלאלום. ואת השער היפה ביותר. וברא את השער היפה ביותר שוב ושוב בכל משחק מחדש. בראשית ברא מסי את הכדורגל.
רציתי לכתוב במספרים, בתארים ובסטטיסטיקות אבל ביום ההולדת, כל מה שיוצא לי זה תודה, בבקשה והמון אהבה. הרי מסי הוא השחקן המוערך ביותר בעולם, ולמרות זאת הוא הכי פחות מוערך. הרי כל אדם שמבין מעט כדורגל יודע שמסי הגדול מכולם. מסי לא צריך אף תואר אישי או קבוצתי או יבשתי כדי שנדע שהוא הכי גדול בכל הזמנים. כל התארים שייכים לו כל עוד הוא שחקן פעיל. הוא הגדול ביותר בהיסטוריה גם בלי כדורי זהב ובלי אליפויות. להשוות את מסי לכל אחד אחר זה פשע.
גם ביום פחות טוב, הוא עדיין הכי טוב. הוא יודע מתי לתת לשחקן אחר להוביל, כמו ב-1:6 ההיסטורי מול פריז סן ז'רמן, מסי נתן לניימאר את כל הקרדיט להוביל ולנהל את המשחק עד לניצחון. זה מביא אנשים לתהות, איפה מסי החייזר של פעם, הפרעוש הקטן שחיסל כל הגנה? מסי הוא פליימייקר עכשיו, והטוב ביותר כמו בהכל.
מסי, שמעלה תמונות מסלון משפחתי ולא מארמון, תמונות שלו משחק עם הילדים בבוץ. לא של פרארי ולא של עוד אי שקנה. בלי חריטה של שמו על כל אביזר שלו, צמוד לאהבת נעוריו בעולם של כדורגלנים שצמודים לדוגמניות על. לא חי באינסטגרם, כמו כדורגלנים שהדבר הראשון שהם עושים אחרי משחק הוא להעלות תמונה שלהם. אף פעם לא מעיד על עצמו.
אגדה על אישיות שאין בכדורגל המודרני, אגדה על ענווה ועל צניעות בדיוק כמו בקלאסיקו האחרון, עוד נקודת ציון היסטורית, אחרי שהבקיע את השער ה-500 שלו בברצלונה, בדקה ה-90. מסי לא חוגג בטירוף, לא משתטח על הדשא, לא מניף זרוע, לעולם לא מצביע על עצמו בגאווה. כשמסי הניף את חולצתו אחרי אותו שער, עיניו היו מושפלות, ראשו מורכן.
צפיתי שוב ושוב, וכל מה שרציתי הוא לדעת על מה חשב, מה עבר לו בראש בין מטר הקללות סביב. ואני יכולה להבין את אוהדי הקבוצה השנייה שלא מוכנים למחוא לו כפיים כמו שמחאו לרונאלדיניו בזמנו, למה הם לא מוכנים להודות ומחפשים אלטרנטיבות. הם מפחדים ממסי.
מסי הוא הסיוט הכי גדול שלהם, הקנאה הכי עזה, ההפסד המר שלהם בכל דקה 90. ואני בטוחה שבסתר ליבם, כל מה שהם רוצים לעשות במקום לקלל זה למחוא כפיים, להשתחוות ולהודות. מאחלת לכל אוהד כדורגל אמיתי לדעת להודות.
תודו שזכיתם, תדליקו טלוויזיה בכל משחק בו מסי דורך על הדשא, תודו שאתם זוכים לראות את הדבר הכי עוצמתי שהספורט יכול היה להציע לכם אי פעם.
תודו שאתם קיימים בזמן בו חייזר מטורף מגלקסיה אחרת גורם לכם להתאהב במשחק פעם אחר פעם. אגדה שגדלה עם מחלה נדירה, שהתגברה על המחלה, שניצחה הכל ועשתה מעצמה אימפריה.
והנה אנחנו היום, 30 שנים אחרי הספירה. 30 שנים של כדורגל טהור, של שחקן על אנושי, של הגדול בהיסטוריה, זה שגורם לנו לשבת אל מול המסך, או באצטדיון, או סתם באמצע חלום ולהתחנן,
שלא ייגמר לעולם.
לפנייה לכתב/ת 
