למה אני לא מחדש את המינוי למכבי חיפה
השבוע השיק המועדון קמפיין חידוש מינויים עם הסלוגן המקומם "בשביל הסמל, למען הלב". אז מה אם הייתי נרטב בחורף ביציע ג', אז מה אם נסעתי למשחקי חוץ במקומות שווייז לא מכיר, אז מה אם הסמל של הקבוצה חרוט לי על העור? כל אלה לא מספיקים. אני חייב לחדש מינוי, למרות מפחי הנפש, אחרת אני לא אוהד
יעקב שחר צוטט בראיון האחרון לגבי סוגיית השחקנים שלא רוצים להגיע למכבי חיפה: "זה עניין של כסף, ואני לא אתמודד עם אף אחד. אנחנו לא נאבד את השפיות. אני לא אציע סכומים כאלה". הבעלים של הירוקים דיבר בין היתר על עומר אצילי, ולא צריכים להיות גאונים כדי להבין בין השורות שהוא שהוא לא מתכוון להתחרות כלכלית עם הפועל באר שבע ומכבי תל אביב. המשמעות: הוא ימשיך להשתרך מאחור.
אבל לא על הציטוט הזה אני רוצה לדבר. ביוני 2016 התראיין שחר במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות. המראיין אמר לו שהאוהדים טוענים שהוא לא משקיע מספיק, והתשובה הייתה חד משמעית: "אז שלא יבואו למגרש. אני מייצר הצגה. אני לא מבין דבר אחד, אם ההצגה לא טובה – מי שלא רוצה לראות אותה, שלא יקנה כרטיס. הרי אנשים לא יכולים להיכנס להצגה שלא מוצאת חן בעיניהם ולעשות בלגן ולהרוס".
(צילום: אלעד גרשגורן)
השבוע ננזפתי על ידי הרבה ספק אוהדים, ספק טרולי אינטרנט כשאמרתי בגלוי שהשנה, בניגוד לשבע השנים האחרונות, אני לא מתכוון לחדש את המינוי, בעיקר בגלל הציטוט שפתח את הטור. למרות שניסיתי להסביר את משנתי בצורה מנוקמת ומנומסת, זכיתי לאיחולים לבביים לי ולבני משפחתי (בעיקר לאמי היקרה). אך בעוד לאנשים האלה אני רגיל מהיותי אוהד כדורגל, מונח אחד שהפריע לי היה "אוהד הצלחות". בתחילה מאוד התרגזתי כי אני בהחלט אוהד, אבל הצלחות? היו כאלה בשש השנים האחרונות (חוץ מגביע אחד יקר מאוד) שאני לא מודע אליהן?
ואז הבנתי שהבעיה היא הרבה יותר עמוקה מאיזה טוקבקיסט שהחליט להוציא עליי את העצבים שלו. הבנתי שהמועדון, בחסות העומד בראשו, נותן לתופעה הזאת לקרות. זה לא רק הציטוט הנהדר של מר שחר שאמר חד וחלק "מי שלא טוב לו, שלא יבוא", זאת ההתנהלות השיווקית של המועדון בשנים האחרונות. למכבי חיפה איו יותר מה למכור מלבד האהדה. הג'וקר של הקהל הגדול ביותר במדינה, זה שממלא אצטדיונים כל שבוע למרות שאין לו באמת קבוצה. ולראיה, השבוע הושק קמפיין חידוש המינויים לעונה הבאה עם הסלוגן "בשביל הסמל, למען הלב".
יכול להיות שאני מגזים, אבל מה שהבנתי מהאמירה הזאת הוא שמי שלא מחדש את המינוי לעונה הבאה - לא פה בשביל הסמל. מי שלא עושה מינוי לא באמת אוהד את הקבוצה. אם בשנים עברו הסלוגן "חזקים ביחד" עוד עבר חלק, הפעם המועדון וקברניטיו אומרים בבירור, אוהד זה רק מי שנמצא במגרש.
אז מה אם הייתי נרטב בחורף ביציע ג', אז מה אם נסעתי למשחקי חוץ במקומות שווייז לא מכיר, אז מה אם הסמל של הקבוצה שהתאהבתי בה בילדות חרוט לי על העור? (לא מטאפורית, הקעקוע חוגג בימים אלה שנתיים). כל אלה לא מספיקים. אני חייב לחדש מינוי, למרות מפחי הנפש שבוע אחרי שבוע, למרות ויתורים כואבים על שחקנים שוברי שוויון, למרות שהמועדון מעסיק שחקני עבר בלי שום הכשרה מקצועית, למרות צוותי כושר ורפואה שנתנו לשחקנים ליפול מהרגליים במחצית.
למכבי חיפה כבר אין קלף מקצועי לשחק עליו כטקטיקת שיווק. פעם יכולנו להגיד שמינוי נותן קדימות בקניית כרטיסים למפעלים אירופיים, ואח"כ שמינוי שומר על המקום באצטדיון גם במשחקים מרובי קהל. ואח"כ, כל מה שנשאר מהמינוי שלי זו הזכות להשתתף בהגרלה מפוקפקת (לכאורה) על הזכות לקנות כרטיס ל־4־6 משחקי חוץ בעונה. כל משחק נגד כפר-סבא הופך ל"מלחמה על הסמל", כל שחקן יודע לדקלם בעל פה את המשפט "אנחנו צריכים את הדחיפה של האוהדים". הסרטון שמכבי חיפה הוציאה כפרומו לקמפיין המינויים מציג את חולצת המועדון ברגעים היסטוריים, וזה כל מה שנשאר מהסמל שאני אוהב. היסטוריה ולחימה.
עושה רושם שמכבי חיפה היא כבר לא מועדון גדול שצריך לדרוס כל קבוצה שתגיע אליו בלי מאמץ. האימרה הנודעת אומרת שקבוצות היו מאבדות נגדנו נקודות כבר בעתלית, היום אנחנו צריכים להילחם על ניצחונות, וזה כל העניין.
לפנייה לכתב/ת 
אוהדי מכבי חיפה
מומלצים
