הריגוש המיוחד של הטור דה פראנס
אלופים שנפסלו עקב שימוש בחומרים אסורים לא משנים את העובדה כי הניצחון בענף הוא רק חלק ממכלול מורכב של אלמנטים חברתיים והיסטוריים שיוצרים ספורט טהור
23 ביולי 1989, קטע מספר 21. רגע קסום שנצרב בתודעה של כל חובב טור דה פראנס באשר הוא. 24.5 קילומטרים אחרונים של מרוץ נגד השעון בקטגוריה האישית במסלול הנעילה של התחרות, מוורסאי עד השאנז אליזה, שבהם התרחשה לה דרמת הספורט הגדולה ביותר בתולדות הענף. לפני השלב האחרון, לתוך פריז, דורג הרוכב הצרפתי לורן פיניון במקום הראשון, כאשר הוא מוביל בפער מבטיח של 50 שניות על פני גרג למונד האמריקאי שדורג שני. למונד זינק לפני פיניון וניפק את רכיבת הסולו המהפנטת ביותר, כאשר דיוווש הירואי מצדו בדגש על עשרת הקילומטרים האחרונים הקנו לו זמן היסטורי של 26 דקות ו-57 שניות.
התקשורת הצרפתית לא הפסיקה להלל את פיניון, הגאווה הצרפתית (ניצח בטור דה פראנס ב-1983 וב-1984) - במיוחד אחרי ניצחונו המרשים שהושג שלושה ימים קודם לכן באלפים, בקטע הטיפוס המאתגר שבין בורג' דה אויסן לליל דה בו, אשר נתן לו את החולצה הצהובה. ביום המרוץ, תמונת שער של פיניון עם החולצה הצהובה הופיעה על שער מגזין ל'אקיפ היוקרתי והוא הוצג כגיבור לאומי. הכתבות, רובן ככולן, עסקו בהשוואתו לגיבור צרפתי אחר – ברנאר הינו שזכה חמש פעמים בטור. הלחץ על כתפיו של פיניון היה כל כך אדיר, ששנים מאוחר יותר אף סיפר כי לא היה יכול לישון בלילה לפני כן מרוב התרגשות.
הרוכב המקומי פתח במהירות ובלוחמנות שכל כך איפיינו אותו, והיה נדמה כי למרות הרכיבה הווירטואוזית של למונד, הוא לא יתקשה לצמצם את הפער. ככל שפיניון התקדם לעבר שדרת השאנז אליזה המלאה בהמון צרפתי המנופף בדגלי הטריקולור, פיניון היה בטוח כי הניצחון בכיס שלו. צריך לזכור כי בניגוד להיום, באותה עת לרוכבים לא היה קשר עם מנהל הקבוצה כדי לקבל תידרוך תוך כדי רכיבה. לקראת סוף המסלול החל פיניון להבין מה מתרחש סביבו והחל להאיץ, אך זה היה מאוחר מדי והצרפתי חצה את קו הסיום בזמן של 27 דקות ו-55 שניות -כך שלמונד הוכתר כמנצח הגדול של הטור דה פראנס בפער של שמונה שניות, הנמוך בתולדות הענף.
למונד חגג זכייה שניה מתוך שלוש בקריירה המפוארת שלו, ובהמשך הפך לאחד הרוכבים החשובים בתולדות הטור מבחינה מקצועית, אבל לא פחות, מבחינה תודעתית. פיניון, שהלך לעולמו ב-2010 אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן, לא באמת הצליח להתאושש מקצועית מהפיאסקו הגדול, ועם השנים חלה נסיגה קיצונית ביכולתו. יחד עם היעלמותו, נעלמה גם ההגמוניה הצרפתית שפינתה מקום לרוכבים הספרדים דוגמת מיגל אינדוראין האגדי, שזכה חמש פעמים ברציפות בין השנים 1991 ו-1995.
התקשורת הצרפתית הייתה שרויה בהלם מוחלט, שבא לידי ביטוי בכך שהשדר האגדי עליו השלום, תיירי רולאן, לא הכריז את כלמונד הוא הזוכה אלא ספר את השניות שנותרו לפיניון לחצות את קו הסיום בשביל להיות מוכתר כאלוף. כשהאחרון כשל במשימה, הוא בחר להשתמש במילים: "לורן פיניון הפסיד את הטור דה פראנס בשמונה שניות, שמונה שניות! לורן פיניון הפסיד את הטור דה פראנס בקטע האחרון, לעולם לא ראיתי דבר כזה בכל הקריירה שלי". רק לאחר זמן לא קצר והתעשתות הכריז על למונד כמנצח הגדול.
צריך לזכור כי בהתחלה לצרפתים היה מאוד קשה לעכל את העובדה שרוכב אמריקאי יצר לעצמו מעמד בענף שעד אז היה מזוהה עם רוכבים אירופיים דה פקטו, רובם ככולם כפריים. לא רק שלמונד היה המנצח הראשון מחוץ לאירופה, הוא גם היה היחיד עד לזכייה של קאדל אוואנס האוסטרלי ב-2011. למעשה, אחרי שנשללו מלאנס ארמסטרונג כל שבע הזכיות ופלויד לנדיס נפסל ב-2006 עקב שימוש בחומרים אסורים, למונד נשאר האמריקאי היחיד שזכה בטור.
הטור חזק מהכל
זה לא סוד שהטור, בגלל הקושי העצום שבו, היה תמיד נגוע בסמים, ולא רק בשני העשורים האחרונים. "טור דה לה דרוג", כפי שמכנים אותו המבקרים הצרפתים. למעשה, ב-30 שנה האחרונות התגלה כי כמעט מחצית מהזוכים השתמשו בחומרים אסורים. למרות כל האמור לעיל, הטור הוא עדיין חגיגה של ממש. שישה מיליון צופים לאורך המסלול מאובזרים בתחפושות צבעוניות, דגלים ומשקאות, יוצרים במשך כל שלושת השבועות אווירה מחשמלת של קרנבל, אשר כולו מתנהל בבלגן מאורגן.
"חלום שהתגשם, אני צובט את עצמי כל פעם בשביל לא להתעורר, זה הרגע הכי מתוק בחיים שלי, משהו שאספר עליו בגאווה לנכדים שלי". כך נשמע סיימון גראנס, אחרי שהשיג ניצחון היסטורי עבור קבוצת אוריקה גרין אדג' האוסטרלית בבכורה בטור ב-2013, בקטע ראשון מסוגו בקורסיקה בין אז'אקסיו לקאלבי. ופה קבור הכלב, השמחה הרגעית והתשוקה לספורט - ולא משנה בכלל שגראנס סיים במקום ה-80 בדירוג הכללי בתום התחרות. המקום שלו בהיסטוריה הוא שם, וזו המהות האמיתית של הטור. הדיוווש לפנתיאון מצדו של גראנס הפיח בקבצתו רוח גבית, ויום למחרת היא גברה בתחרות הקבוצתית נגד השעון על אומגה פארמה קוויק סטפ הבלגית הוותיקה.
לא רק הניצחון והחולצות הם מהות הטור. תעיפו מבט בדבוקה המרכזית (הפלוטון) מדוושת על פני נופיה המרהיבים של צרפת – ארץ זבת טירות ונהרות, דרך טיפוס בעליות בעלות שיפוע של 26 אחוזים, אשר גורמות לחלק מהרוכבים להוריד את הרוכסן בחולצה עד הסוף, כשרק הצלב נע לו מימין לשמאל ודופק על החזה, ועד לדמעות העצב או השמחה. הדברים הללו הופכים את הטור למשהו אחר, משהו טהור, כן, טהור. תמיד הציניקנים יפרשו את משנתם באשר לאמינות וליושר הספורטיבי, אבל זה לא משנה, כי הטור טומן בתוכו רגש טהור בכל אספקט.
טור דה פרום?
3,540 קילומטרים בשלושה שבועות מצפים ל-198 רוכבים מ-22 קבוצות שונות. היומיים הראשונים בגרמניה, דרך גיחה קצרה לבלגיה ומשם היישר ללוקסמבורג, עד שביום הרביעי הרוכבים ייכנסו לעיירה הציורית ויטל בצפון מזרח צרפת. "סקיי", קבוצתו של האלוף המכהן בשנתיים האחרונות כריס פרום, היא העשירה והמרשימה ביותר, כאשר הצוות שיעזור לפרום לנסות להשיג זכייה שלישית ברציפות ורביעית בסה"כ מתפאר בשני רוכבים בחסד עליון בדמותם של ג'ריינט תומאס הוולשי ומיקל לאנדה הבאסקי, אשר נחשבים למטפסים נהדרים ובכל קבוצה אחרת היו מתחרים על החולצה הצהובה.
למרות שנה בינונית של פרום הוא עדיין פייבוריט מובהק לזכות אם לא תהיינה הפתעות מיוחדות. נאירו קינטאנה, אלברטו קונטאדור וריצ'י פורט ינסו לקרוא תיגר. על כתפיו של הרוכב הצרפתי, רומאן בארדה, מוטלת המשימה לגרום לקהל המקומי לגעת בחלום - אם לא זכייה בחולצה הצהובה אז לפחות קרב הולם וניצחון באחד הקטעים.
הבדיקות המקיפות ולכידת רוכבים רבים נגועים בחומרים אסורים, גרמו לכך שבשנים האחרונות אין מטפסים שהם עילוי של ממש כמו בשני העשורים הקודמים דוגמת מיכאל רסמוסן, רישאר ויראנק או רוברטו הראס, שחיכו לאלפ ד'ואז בשביל לתקוף ולהשיג את החולצה המנוקדת (הפולקה דוט ג'רזי). כיום הרכיבה יציבה יותר והתקיפות מדודות ולעיתים אפילו שקופות. ההצגה האמיתית והמותחת ביותר צפויה להגיע במסלולים המישוריים, שם צפויים לנו מאבקים חסרי פשרות על החולצה הירוקה (הגרין ג'רזי). פטר סאגאן הסלובקי הוא המועמד המוביל לקטוף אותה שנה חמישית ברציפות. ינסו להפריע מארק קאבנדיש, אנדרה גריפל וטוני מרטין, שאמורים לנפק לנו כמה פוטו פינישים נפלאים בקו הסיום.
לפנייה לכתב/ת 
