כשפדרר גנב את ההצגה מגמר המונדיאל
ערב פרוץ מלחמת לבנון השנייה, בעוד מזפזפ בשלט בניסיון להעביר את השעות למשחק בין צרפת ואיטליה, גיליתי שעומד להתקיים אירוע ספורט נוסף – גמר ווימבלדון בין פדרר לנדאל. מבלי כל ידע בטניס, לא יכולתי להישאר אדיש לאלגנטיות, היופי והאסתטיות של הגאון השווייצרי. כך התמכרתי לתופעת פדררמאניה
לפעמים דווקא הימים המשמעותיים ביותר בחיינו חולפים מבלי שנבין או נדע זאת. רק שנים מאוחר יותר, ברגע של בירור עצמי או בניסיון להביט לאחור ולמצוא את הנקודה בה הכל החל, אנחנו מצליחים לאתר את אותו יום משמעותי אי שם בעברנו. היום, 11 שנים ושישה ימים אחרי, אני מבין שהתשיעי ביולי 2006 היה אחד מאותם הימים המשמעותיים הללו. היה זה יום ראשון, קרוב לשעה ארבע אחר הצהריים, ערב פרוץ מלחמת לבנון השנייה. המתנתי בביתי (באותם הימים גרתי בשכירות עם חברתי דאז בדירת שני חדרים בראשון לציון), סופר את השעות לקראת גמר המונדיאל הגדול בין צרפת של זינדין זידאן, במשחקו הרשמי האחרון, לבין איטליה של דל פיירו. בעודי מזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה בניסיון להעביר את הזמן גיליתי לתומי כי באותו היום עומד להתחיל אירוע ספורטיבי נוסף – גמר טורניר ווימבלדון לגברים.
כילד שגדל בשנות השמונים בישראל של הערוץ הראשון נהגתי לצפות באירועי ספורט רבים. באותם ימים טורניר הטניס היחיד שהיה משודר בישראל היה טורניר ווימבלדון. תמיד אזכור איך נדהמתי מאותו ילד ג׳ינג׳י בן 17 (בוריס בקר) שמתעופף על הדשא בלונדון כמו שוער במשחק כדורגל וזוכה בגביע הנכסף. שנים חלפו והתנתקתי לחלוטין מענף הטניס. מעקב שוטף אחרי ענפי הכדורגל והכדורסל העולמיים היוו את מרכז העניין שגיליתי בספורט. אך מתוך מטרה להעביר ככל האפשר מהר את השעות שנותרו להם עד שריקת הפתיחה של גמר המונדיאל החלטתי לצפות בגמר ווימבלדון. אותו גמר הפגיש בפעם הראשונה על דשא את שני השחקנים שהפכו במרוצת השנים לשני השחקנים הגדולים בכל הזמנים: רוג׳ר פדרר ורפאל נדאל.
כיום אני מודה ומתבייש שעד אותו רגע מקרי, לעולם לא שמעתי על אף אחד משני השחקנים הללו. מפה לשם שמות כמו פיט סאמראס ואנדרי אגאסי היו חולפים ליד אוזני, אך ללא גילוי עניין בנושא. ההיסטוריה והיריבות המיתולוגית בין השור ממאיורקה לקרחון השווייצרי, שכבר החלה להיווצר באותם ימים, היו זרים לי כמו גם השליטה האבסולוטית של של פדרר בענף, למעט על משטח החימר, בו השור הספרדי שלט שליטה מלאה והצליח למנוע מהשווייצרי זכייה ברולאן גרוס זו השנה השנייה ברציפות. במשחק עצמו ניצח פדרר בארבע מערכות והשלים זכייה רביעית ברציפות בווימבלדון. אך מה שאזכור מאותו משחק ובעצם מה שהייתה לימים אותה יריית פתיחה למחלה/אובססיה/הערצה או כל מילה נוספת שתתאר את ההרגשה של צפייה ברוג׳ר פדרר אצלי, היא המערכה הראשונה במשחק. מבלי כל ידע בטניס או במיקומם של שני השחקנים על המסך בדירוג העולמי, גם אדם ממוצע כמוני לא יכול היה להישאר אדיש לאלגנטיות, היופי והאסתטיות של הגאון השווייצרי.
הסופרלטיביים הנדושים והידועים של שירה בתנועה היו לנגד עיניי באותם רגעים. אם מישהו היה אומר לי תוך כדי משחק שהשחקן ממול הוא בעצם הקריפטונייט של השווייצרי ושרק חודש לפני כן ניצח אותו על משטח החמר האיטי בפריז, הייתי קרוב לוודאי מבקש ממנו לגשת להסתכלות פסיכיאטרית. התחושה בגוף ומה שנגלה לעיניי באותם רגעים של אותו אחר הצהריים של חודש יולי 2006 (בנוסף, כמובן, לתיאור הציורי של יורם שימרון מערוץ הספורט של אז), הם כל אותם סימפטומים שיהפכו במרוצת השנים למחלה או אולי למגפה הכלל עולמית שנקראת פדררמאניה. הנהמות הבלתי רצוניות של הגוף למראה של עוד פורהנד קרוס קורט קטלני, עוד דרופ שוט קטלני עם באק ספין וסייד ספין וכל סוג אחר של ספין שאלוהי הטניס בכבודם ובעצמם לא חבו עליהם.
באותם רגעים נדאל הרגיש הרגשה חד פעמית (במחשבה שנייה, הייתה עוד אחת כזאת בגמר הסבב בלונדון כחמש שנים לאחר מכן), משהו שמרבית השחקנים שעמדו בצידה השני של הרשת מפדרר הרגישו יותר מפעם אחת, הידיעה שהם כרגע נמצאים בתוך משהו אחר, הם כרגע בתפקיד משנה בהצגה שגדולה מהם, הם כרגע במפגש מול האלוהים. ובמפגש מן הסוג הזה התוצאה היא החלק הפחות חשוב מהעניין. החוויה עצמה, קצרה ככל שתהיה, היא הדבר היחיד שיישאר להם לקחת מהמעמד. פדרר ניצח את המערכה 0:6. נדאל עוד הצליח לעשות קולות של קמבאק בשובר השוויון של המערכה השלישית, אך זה היה מעט מדי נגד פדרר של אותו היום. כך זה התחיל אצלי. ולכל אחד ממיליון האוהדים של פדרר ברחבי העולם יש את הסיפור שלו. הרגע הפדררי שלו. הרגע ששינה אצלו משהו בחיים.
כל אחד מאיתנו חווה את אותם גירודים בגוף לשמע המילה נדאל. כל אחד מאיתנו זוכר את אותו יום ארוך שנתיים לאחר מכן, כאשר רפאל נדאל הצליח סוף סוף לנצח את פדרר במשחק שנחשב על ידי מומחי טניס גדולים כמשחק הטניס הגדול בכל הזמנים. כל אחד מאיתנו זוכר את כל הרגעים הקשים, דפיקות הלב וההפסדים הצורמים. בסוף 2012 עברנו אשתי ואנוכי לניו יורק. בקיץ 2013 ראיתי לראשונה בחיי לנגד עיניי משחק של פדרר. קשה לתאר במילים את אותה חוויה. כל אותם הרגשות שעולים בנו ברגעי הצפייה בטלוויזיה מוכפלים באין מונים כאשר אנחנו צופים בו ממרחק מטרים ספורים. בערב ראש השנה 2015, ויתרתי על נסיעה לחג לארץ וביחד עם חברי יואב שהגיע מן הארץ במיוחד נכחנו בגמר בין רוג׳ר לג׳וקוביץ׳. הרגשת ההחמצה וזיכרון דמעותיו של יואב מאותו היום חרוטים בזיכרוני עד היום. כאלה הם חייו של אוהד פדרר. לצד ההצלחות הרבות, השיאים הרבים, ישנן גם אכזבות קשות.
באותו היום ב-2015 הרגשתי וחששתי ממה שמיליונים רבים כמוני ברחבי העולם חששו: האם זאת הייתה ההזדמנות האחרונה של רוג׳ר לשים את ידו על תואר גראנד סלאם נוסף. כמעט שנתיים חלפו להם. הספקנו לראות את רוג׳ר משתטח ונופל על הדשא בלונדון. חששנו ששם זה נגמר. שאותה נפילה בחצי גמר ווימבלדון 2016 הייתה סופה של אגדה. כמו מיליונים אחרים מצאתי את עצמי מנסה יותר מפעם אחת להסביר לאשתי את אופי המחלה הזאת שנקרא פדרר. אני חושב שההסבר הטוב ביותר שהיא קיבלה עד היום היה הרגע הזה שבו הערתי אותה חנוק בדמעות בפברואר האחרון ובפי שתי מילים: ״הוא ניצח״. שנת 2017 ובמיוחד אותו רגע מדהים של זכייה בגמר אוסטרליה לאחר ניצחון על הארכי יריב, נדאל, מהווים את הגאולה לכל אותם מיליוני מטורפים כמוני ברחבי העולם.
שלשום, כשעה אחרי הניצחון של פדרר בחצי גמר ווימבלדון, בדיוק 11 שנה וחמישה ימים אחרי שחיידק הפדררמניה החל לדגור בתוף גופי, חייג אליי חברי יואב ושאל: ״אתה מגיע ללונדון? אני טס מחר בלילה. הולך להביא גביע״. אני, שיודע עד כמה קשה המשימה שהשגת כרטיס לגמר הזה הולכת להיות, שאלתי לתומי: ״כרטיס למשחק יש לך?״. יואב הגיב כמו שרבים מאוהדי פדרר היו מגיבים: ״אדאג לזה שם.. כמה שיעלה, יעלה. הולך להביא גביע. יאללה תפוס טיסה ותגיע״. ככה אנחנו, נושאי הפדררמניה. ממשיכים לחלום. רוצים לראות רק עוד רגע קסום אחד. רק עוד דרופ שוט אחד, עוד בקהנד אחד. רק עוד הנפה אחת של הגביע המוזהב. ועכשיו, אשתי. אולי עכשיו אחרי כל השורות הללו תביני אותי כשאשאל אותך: ״אני יכול לטוס ללונדון הלילה, לראות את רוג׳ר מביא גביע?״
עוד המלך חי!
לפנייה לכתב/ת 
