בורקס בקריית-אליעזר
מתי הקהל הרים סמארטפונים כדי לצלם את המסך. איך הפכה אורנה בנאי לשלום תקווה של הקולנוע. מאיזו מלכודת צריכה חן אמסלם להיזהר. ולמה חלק מהבדיחות חובה היה להרוג כבר בשלב התסריט? צביקה נעים הלך לראות את הסרט "ואז היא הגיעה" וגילה איך נראה אולם קולנוע מלא באוהדי הפועל חיפה שמחים
יש משהו מרענן בסיטואציה בה אתה יושב באולם קולנוע אפלולי ועל רקע הטריילרים שרצים לפני הסרט, לפתע פוצח הקהל כולו בשירי אוהדים המוכרים מיציעי הכדורגל.
תדמיינו את דניאל קרייג מתרוצץ בפרומו לקומדיה אמריקאית כשברקע האולם כולו שואג בקצב "איך זה לקבל שלוש?", ותבינו שהקטע הנ"ל יכול להיות שדרוג בכלל לא רע לסרטי קיץ קלילים.
השאגות הללו היו נקודת הפתיחה להקרנה המיוחדת של הסרט "ואז היא הגיעה" (בימוי: רועי פלורנטין) אליה הוזמנו אוהדי הפועל חיפה. איך קשורים מעריצי חנן ממן וניסו קפילוטו לקומדיה הרומנטית בכיכובו של מיכאל אלוני? את התסריט כתב שי להב (שמשמש גם כמבקר המוזיקה של ynet), אוהד שרוף של הפועל חיפה, והוא בחר למקם את העלילה בשנה בה זכתה הקבוצה באליפות הראשונה והיחידה שלה (עונת 1998/99). וכן, בתסריט שמבוסס על סיפור אמיתי (של להב עצמו), מגלם אלוני אוהד אדום, שהתפניות הרומנטיות בחייו נכרכות יחד עם הריצה המפתיעה של קבוצתו לתואר ההיסטורי.
במילים אחרות: להב משתמש באלמנט שכל מי שאי פעם ביקר ביציע כדורגל מכיר מקרוב – הביטחון הגמור שהפעולות שהוא עושה בחייו האישיים משפיעות על הביצועים של שחקני קבוצתו על הדשא, ולהפך.
מוטיב המדרגות בקריית-אליעזר
בואו נבהיר כבר בחימום: מדובר בקומדיה רומנטית. הכדורגל הוא רק סיפור מסגרת שמגיח פה ושם ובהחלט נוכח בדיאלוגים ובכל מיני פריימים (משעשע לראות איך ברגע שרואים מדבקה של הפועל חיפה על הגיטרה של השחקן הראשי, מיד הקהל מוחא כפיים בהתלהבות).
בסרט לא רואים מהלכי כדורגל (בינינו, אפילו ג'יימס קמרון לא יצליח להפיק סצנה המונית שכוללת את אורן ניסים כובש בקריית-אליעזר), אבל יש בו מוטיב שחוזר לכל אורכו ובו נראה הגיבור הראשי וחבורתו, יחד עם עשרות אוהדי הפועל חיפה יורדים מהטריבונה אחרי עוד ניצחון כשהתאריך והתוצאה מופיעים מעל ראשיהם. בסיום משתלב ההאפי אנד הרומנטי עם צילומי ארכיון מחגיגות האליפות של ג'ובאני רוסו וחבורתו, והעיר חיפה (טוב נו, רק החלק האדום שלה) צהלה ושמחה.
אז איך משחזרים את קריית-אליעזר, אצטדיון שדי מזמן כבר פירקו אותו בולדוזרים? להב ומפיק הסרט ערכו סיור לוקיישנים והגיעו למסקנה שמדרגות האצטדיון ברמת גן הכי מזכירות את אלה של המגרש בחיפה והסצנות המדוברות של האוהדים החוגגים בתום ניצחונות צולמו שם.
כצפוי, בהקרנה המיוחדת לאוהדים, הסצנות האלה גררו הכי הרבה תשואות והתרגשות מהקהל שזיהה בהן את עצמו. לא מטאפורית, 'זיהה' במובן הכי מילולי שיש – חלק נכבד מהאוהדים שהגיעו לאולם שימש כניצבים בסצנות הניצחון, ובכל פעם שפרצופיהם העולצים הופיעו על המסך הגדול, מיד הונפו עשרות סמארטפונים לאוויר ותיעדו את 15 שניות התהילה של כוכבי הטריבונה. גם תיעוד ייחודי של עונת האליפות ההיסטורית וגם הופעת בכורה בסרט קולנוע – אין יותר דאבל מזה.
בדיחות בורקס שצריך לאפסן
ואיך הסרט עצמו? בואו נגיד ככה: אל תצפו ליצירת מופת וגם לא לקומדיה מתוחכמת מדי. מדובר בקומדיה רומנטית בינונית עם עלילת בורקס קלישאתית כמו כדורגלן שעומד עם ידיים שלובות לאחור ויורה את אותם משפטים צפויים לשדר קווים לא מדי סקרן.
יש כמה רגעים טובים ובדיחות שעובדות יפה ("הכי קרוב שהגיע לשכונה הזאת אשכנזי זה פוסטר של ביבי"), אבל ב-2017 אנחנו דורשים מהסרטים שלנו יותר, גם מקומדיות קיץ קלילות ופריכות. מעבר לעובדה שהתפניות בעלילה מסורבלות ולא באמת מנומקות, הסרט מצליח להגיע מספר פעמים אל סיומו ואז צצה עוד תסבוכת מאולצת שגוררת את הגיבורים לרצף סצנות שאמורות לייצר עוד קצת צחוקים ואולי רגש.
וחוץ מזה: בדיחות על האשכנזי החנון שנחנק מהחריף בארוחה המזרחית יצאו מחוץ לחוק בתחילת שנות ה-80'. בדיחות על זקנים שמציצים מתחת לחצאית של צעירות נאות יצאו 20 שנה קודם לכן.
אם לקפוץ בחזרה למגרש אז בגזרת השחקנים אפשר להגיד שמיכאל אלוני מציג משחק סביר במרכז המגרש ולצדו חן אמסלם שמחליפה כמה דאבל-פאסים יעילים. אמסלם היא פצצת כריזמה, אבל היא צריכה להיזהר שלא להיתקע במלכודת הטייפקאסט, כי פה היא משחקת למעשה את אותה דמות מ"זגורי אימפריה", רק שהפעם היא כורדית וקצת יותר קלולסית. אפרת דור, הצלע הנוספת במשולש הרומנטי, מגלמת את הארוסה הלחוצה עם כל השטיקים המוכרים ובלי לעשות שום דבר שנכנס לסטטיסטיקה.
שתי הופעות אורח מספקות ברק בשפיץ וצחוקים בטריבונה: גידי גוב, שעולה למגרש בשלב מוקדם, ממשיך באותו סגנון משחק שאנחנו מכירים ממנו כבר שנים (תוקף מהאגף עם ציניות מעורבבת בנרגנות), אבל זה עדיין עובד היטב. מי שעולה רק אחרי המחצית היא אורנה בנאי שכבר ברגע הראשון שלה על הדשא מסתערת על הכדור ודופקת דריבלים קומיים מצוינים. בנאי מבליחה לרגעים ספורים בלבד, אבל כמו סופר סאב קלאסי היא מיד מביאה תוצאות וכובשת. כמו שלום תקווה, אבל בזועף.
ההתרגשות של רחל שפירא
אז לראות או לא לראות, מה ההמלצה? חובבי כדורגל ייהנו מהאווירה שעושה כבוד לחוויה שלהם, כמו גם מהבדיחות על חשבון האובססיביות והטקסיות הילדותית של האוהדים. דומני שגם חובבי קומדיות קיץ במשקל נוצה – ובהן נשים – לא ייתנו לעלילה המחוררת להפריע להם לצחוק במקומות הנכונים.
מעבר לאוהדי הפועל חיפה חמושים בחולצות וצעיפים, בהקרנה בה אני נכחתי היו באולם גם התסריטאי שי להב ואלמנתו של רובי שפירא, רחל. בסיום הם אמרו כמה מילים לאוהדים ואי אפשר היה לפספס את ההתרגשות הרבה שלהם. אז מעבר לכל ענייני תסריט, צילום ומשחק, מבחינתם זה סרט אליפות.
לפנייה לכתב/ת 
