למה אנחנו אוהבים כל כך את הכדורגל שלנו

הכדורגל שלנו קצר נשימה, כמו סבלנותם הפוקעת של האוהדים. כל ניצחון הוא רמז ואיתות לאליפות. כל הפסד - משבר. כל תיקו - סיבה לעשות "חושבים". ולדבר על "בינתיים יש למאמן גיבוי מלא", בלשון שרומזת רמז דק כעובי פיל על המגמה, על הכיוון, על חוסר הסבלנות של ההנהלה, על לחציהם של האוהדים.

בכדורגל שלנו אין זמן להבשלה, לתהליכים. לשילוב עמוק ואמיתי של צעירים, מתוך כוונת מכוון להכשיר עתודה תוך כדי מתן הזדמנות וסיכוי להתנסות, להשתפשף.

זה פשוט שלנו(צילום: עוז מועלם)

הכדורגל שלנו לא חולה. הוא בריא. זו הצורה שלו. זו דמותו. מעולם הוא לא היה אחר. ההבדל היחיד הוא שפעם לא היתה תקשורת כה חודרנית, כה פולשנית, כה צמאה לסקופים, לריגושים, למידע - גם אם מוטה, מוטעה או אף הזוי.

פני הכדורגל שלנו כפני החברה שבה הוא משוחק. אלים. גזעני. מצחין מלאומנות קנאית. מזוהם בלשון ביבים. אפס סבלנות. אפס סובלנות.

בכדורגל הישראלי, אולי כמו במקומות מחוץ לה, השחקנים והמאמן עובדים אצל האוהדים. הם מחויבים כלפיהם. מכאן הלחץ עליהם, הדרישות והציפיות מהם.

בכדורגל הישראלי יש פרשן על כל שלושה שחקנים. חלק בלי מבוטל מהם נגועים באינטרסים - גלויים או סמויים. הפרשנות שלהם אינה אובייקטיבית.יש לה מניע.

הכדורגל הישראלי מכוסה ומסוקר באופן חסר מידתיות. לא אחת הוא פותח או סוגר מהדורות. ממלא עמודים בעיתונים ובאתרים השונים.

הרכילות בכדורגל הישראלי נמוכה, עסיסית וארסית כמו בכל מקום אחר.

הכדורגל הישראלי מגלגל סכומים החורגים מכל פרופורציה. כמו בליגות אירופיות בכירות - גם כאן ניכרים אותות השיגעון שבא לידי ביטוי במניפולציות מתוחכמות המכניסות גורמים שונים למשוואת ההיצע מול הביקוש. שחקנים מתחילים לחשוב עצמם למי יודע מה. הם אומדים את השווי שלהם בשמועות על אודות הסכומים שהם שווים לכאורה (לא אחת מדובר בבועה שסוכניהם או מי מטעמם מפריחים לתקשורת כבלון ניסוי). הם מריצים את המניה שלהם באופן מלאכותי.

הכדורגל שלנו הוא חם, ייצרי, שכונתי, סמרטוטי. ובדיוק בגלל הסיבות האלה אני אוהב אותו כל כך. כמוכם.