מקווה שזהבי לא יחזור לנבחרת
למרות ההצלחה בסין, ל"קפטן הלאומי" אין מקום בנבחרת, לא רק בגלל היכולת המבישה, אלא בעיקר בגלל הגישה. בתור אוהד ותיק שהולך לכל משחק בית כבר אין לי במה להתגאות יותר
צעד בודד קדימה תמורת שלושה אחורה, סיפורה של החבורה בכחול לבן. נדמה שזה כך מאז שאני ילד קטן שנסע לאצטדיון רמת גן כדי לראות את ברקו, רביבו ושאר החברים. קמפיינים, לגיונרים, מאמנים ישראלים ומאמנים וזרים, תעוזה ו"התבנקרות" – אלה רק חלק מהמילים המתגלגלות מפיהם של האוהדים בכניסה לכל משחק נבחרת. לשמחתי או לאחרונה לדאבוני הייתי בהרבה מהם. בכל קמפיין אני מתגאה בפני מקורבי שפיספסתי רק משחק ביתי אחד או שהייתי בכל משחק נבחרת על אדמנתו תחת מאמן כזה או אחר. אך בשנה האחרונה כבר אין לי במה להתגאות.
השחקנים עצמם הרי לא גאים ללבוש את המדים, לא נלחמים ולא מראים לנו את היצר הפטריוטי שאנחנו מחפשים בכל אחד ואחד מהם. נדמה שכיום אצטדיוני הפאר בהם אנחנו מתגאים מהווים מסיכה לתצוגה הפושרת על הדשא. הנבחרת היא הצגת בית ספר על במת ברודווי ולשפל כזה עוד לא הגענו בעבר.
שני ההפסדים האחרונים בסמי עופר – לאלבניה ולמקדוניה – לקחו אותנו למקומות שאפילו תרבות הספורט הלקויה ופער הכשרון לא אמורים להוביל אותנו. אלישע לוי איבד את השחקנים, שלא מראים שום לחימה או הקרבה על הדשא ודואגים לבקר אותו בתקשורת לאחר כל משחק. יוצא הדופן היחיד הוא כאשר מדובר ביריבה אימתנית כמו ספרד או איטליה ואז אנחנו משתדלים להתאים עצמנו לקוד הלבוש.
המורד הנוכחי הוא היסטורי בקנה מידה של הכדורגל הישראלי. ערן זהבי, המציג יכולת חלשה מאז ומתמיד במדי הנבחרת, גם בימיו הטובים בבלומפילד, השליך את סרט הקפטיין אל הדשא בדקה ה-85. זאת במחאה כנגד האוהדים שבצדק רב לא מרוצים מביצועיו ויותר מהכל מגישתו לנבחרת. ה״קפטן הלאומי״ הוא לא דמות נערצת במיוחד בחדר ההלבשה וברור לכולם כי למרות הצלחתו המרשימה בסין, אין לו כלל מקום בהרכב נבחרת ישראל. כהרגלו, דאג לזרוק את ידיו בזלזול לעבר חבריו לאחר כל כדור עומק לא מדויק או כזה שהעדיף שחקן במצב טוב יותר מ-EZ7”" בכבודו ובעצמו.
זהבי שוב הראה השבוע שהכסף הוא המניע העיקרי בראשו. לאחר הפרשה האחרונה, אני כאחד שדווקא מעריך אותו כשחקן, מקווה שלא יזכה ללבוש שוב את המדים הלאומיים. דקות רבות במשחק אמש התנהלו בחצי המגרש של ישראל, כאשר נראנו אומללים כנגד המקדונים הבינוניים למדי שביום טוב יותר היו משחזרים את התוצאה של נבחרת אלבניה בחיפה. בדקות אלו צפיתי במספר רב של מטוסי נייר מרחפים מעל ראשי בדרכם לדשא, למעשה המקביל המודרני של עגבניות רקובות. כמו בכל קמפיין יהיו קריאות למאמן חדש שיכניס את ה״תעוזה״ שאנחנו כל כך חושקים בה, אך לדעתי האומץ האמיתי יידרש כעת מעופר עייני, להדגים נחישות מול זהבי ולהדיח אותו מסגל הנבחרת לפחות לשנה הקרובה. ספקולציות לגבי המאמן הלאומי הבא? זה לא הזמן או המקום, אך מה שבטוח הוא שדרישה מספר 1 לתפקיד היא החזרת הגאווה הלאומית לדשא בטדי וסמי עופר, משום שבלי זה המסים של כולנו הולכים לתמיון יחד עם הדור הבא של הכדורגלנים.
לפנייה לכתב/ת 
