יש אוהדים, ויש את האוהדים שלנו / מליניאק
הם ירימו אותך למעלה, אבל בהזדמנות הראשונה יטיחו אותך בעוצמה אל הקרקע. אחרי יוסי בניון וערן זהבי, המטרה הבאה שלהם היא רק עניין של זמן
רוב הצופים באליפות העולם באתלטיקה בוודאי זוכרים את הריצות האחרונות של יוסיין בולט. מעטים, אם בכלל, יזכרו את ריצת 3,000 מטרים מכשולים לנשים. האתלטית שסיימה במקום הרביעי באולימפיאדת ריו, ביאטריס צ'פקואץ' הקנייתית, טעתה בדרך. במקום לדלג מעל למשוכת מכשול המים, היא עקפה אותה, קלטה שטעתה, חזרה לאחור, דילגה מעל למכשול, הפסידה זמן יקר שעלה לה באובדן המדליה, וסיימה שוב במקום הרביעי.
ההיסטוריה של הספורט הישראלי רצופה בפאשלות: מנפילות מקורה בהתעמלות, דרך הגעה לתחרות ללא נעלי ריצה, ועד לשחקנים שמאחרים לטיסה כי הדיוטי־פרי חשוב יותר. התקשורת מנתחת את המסכנים בלי הרדמה. איך לדעתכם היו מקבלים את פניה של צ'פקואץ' אם הייתה מייצגת את ישראל? נכון, היו תולים אותה, את מאמנה ואת יו"ר איגוד האתלטיקה בכיכר העיר.
ראו איזה זובור עבר יוסי בניון, ואיך הובילו את ערן זהבי לאובדן עשתונות ולפרישה מהנבחרת. איש מכם מסוגל לתאר לעצמו איך מרגיש שחקן שיורדים לחייו במשך שעה וחצי? ולא במשחק ליגה, אלא בזמן שהוא לובש את מדי הנבחרת.
אוהדים יכולים להרים את הקבוצה שלהם גבוה, ובהזדמנות הראשונה להטיח אותה בעוצמה אל הקרקע. שחקן יודע להתמודד עם איבה מהקהל היריב, אבל לא מהאוהדים שלו. הניצחון של נבחרת הכדורסל על גרמניה החל בסיום משחק התבוסה לאיטליה. השחקנים של ארז אדלשטיין נראו רע, אבל 8,500 אוהדים לא מיהרו למגרשי החניה ולא שרקו בוז לשחקנים. הם המשיכו לעודד, ויומיים אחר כך קצרו את הפירות.
כולם יורדים על ערן זהבי - ובצדק, אסור לקפטן להתנהג כך. אבל זהבי הוא לא הבעיה, והפרישה שלו היא ממש לא הפתרון. הבעיה היא הקהל, שחלק ממנו הוא תת־רמה. אלה אנשים שבאים לאצטדיון כדי לקלל. פעם זה איציק קורנפיין, פעם בניון, ועכשיו זהבי. בקרוב ייפתח חשבון עם המטרה הבאה שלהם. שריקות הבוז לזהבי לא קשורות לנבחרת, ולשמחת המקללים הנבחרת שיחקה לידיהם ואיפשרה להם לחגוג על ההפסד למקדוניה.
לרמת הנבחרת אין קשר לאיכות הקהל שלה. יש נבחרות חלשות עם קהל מצוין. גם לישראל היה פעם קהל כזה. כילד, לקחו אותי למשחק המיתולוגי נגד ברית־המועצות באצטדיון רמת־גן ב־1956. מה שנותר בזיכרוני הם עשרות אלפים שעומדים ושרים.
חכמים בלילה מזכירים לי שגם ג'רארד פיקה מברצלונה חטף קללות מאוהדי ריאל מדריד במשך שעה וחצי, כשספרד הביסה 0:3 את איטליה. הוא לא הגיב, אז מה? פיקה הוא בהחלט מודל לחיקוי. לאיש הזה יש יותר אליפויות ספרד וגביעי אירופה ואליפויות עולם ואירופה מאשר לכל ספורטאי ישראל ביחד.
זה מה שאתם ממליצים ללמוד מג'רארד פיקה, לא להגיב לקללות?
גם מעבר לים מגחכים
לא צריך להמציא את הגלגל אם הוא כבר קיים. "אתם חיים בטעות גדולה", כתב לי רונן שטרן, "אני גר באוסטרליה, ושומע שדרים בישראל אומרים שזכותם של אנשים שקנו כרטיס למשחק לקלל. אני הולך לראות הרבה פוטבול במלבורן. 100,000 אנשים באצטדיון MCG. אם רק אגיד משהו שדומה לקללה או לאיום, מישהו מהיושבים לידי יסמס את מספר המושב שלי לטלפון שמפורסם באצטדיון, ושלוש דקות אחר כך כבר אהיה בחוץ, לפחות עד סוף העונה. הגישה שנהוגה בישראל, שאם קנית כרטיס מותר לך להגיד הכל, מצחיקה אותי".
לך תסביר לישראלי שחי באוסטרליה שבמגרשים בארץ יש חסינות לעבריינים
תצעקו כדי להשפיע
ואם כבר האוהדים משמיעים את קולם, עדיף שישתמשו בו כדי למחות נגד מגיפת הזרים והשכר מרקיע השחקים. הליגות שלנו מוצפות בזרים, ולכן הביקוש לשחקנים ישראלים עולה, ואיתו גם שכרם. אין קשר בין השכר לתפוקה שהם נותנים. כדורגלנים הכפילו את שכרם רק בגלל שמכבי ת"א מכרה את זהבי לסינים ולמיץ' גולדהאר היה כסף מיותר.
באותו אופן הגיב השוק לעסקת ניימאר ולחוזה זכויות השידור המטורף באנגליה. מחירם של כל השחקנים באירופה הוכפל בן־לילה, והרמה ממש לא. הגלגל המטורף הזה ייעצר, כמו שמחיר הדירות בישראל יירד. זה לא יקרה. היחידים שהיו יכולים לשנות משהו הם האוהדים, אם רק היו מקימים קול מחאה ומחרימים את המינויים למשחקים ולערוצי הטלוויזיה. גם זה הרי לא יקרה, כי הם ימשיכו לרכוש מינוי גם אם ילבש את גופיית הקבוצה שלהם קולורבי בחומץ. הם יערכו קבלת פנים ספונטנית מאורגנת לשחקנים שנוחתים בנתב"ג, וידרשו לפטר את המאמן כשאותו שחקן יחטיא פנדל.
בסוף היום, אוהדים פועלים מהרגש ולא מהשכל
ההצלחה מתחילה בבית הספר
ישראל הפכה למדינת אקזיט. החלום הציוני היום הוא לתת מכה וללכת. בכל העולם יודעים מי ומה אנחנו, והכל למכירה - נשאר רק להתווכח על המחיר. לספורטאים שלנו חסרה יכולת אתלטית, כוח מתפרץ, סיבולת, יכולת התמדה. שיעורי הספורט בבתי הספר הם בדיחה, אבל המודעות לתזונה נכונה ולפעילות גופנית בקו עלייה.
אנחנו רודפים אחרי סוסים שכבר ברחו מהאורווה, אבל יש פתרון, והוא מצוי בבתי הספר. שינוי יבוא רק כשחצרות בתי הספר יהפכו למגרשי קט־רגל וקט־סל. אפשר גם לתת הנחה בארנונה לבעלי מגרשים פנויים, אם יהפכו אותם לבנייה למגרשים רב־תכליתיים. כשעשרות אלפי ילדים ילמדו לעצור כדור ולבעוט בו נכון, אפשר יהיה לבחור מתוכם כמה מאות למועדונים, ועשרות מהם אפילו יגיעו לנבחרת. שיעורי אתלטיקה ותזונה נכונה צריכים להיות חובה לכולם.
הספורט הוא בן חורג במערכת החינוך, כי משרד הספורט הופרד מהחינוך. השר נפתלי בנט בענייני הר הבית, ומירי רגב באה לעשות סיבוב על הספורט כדי לקדם את ענייניה בפריימריז בליכוד. כשהבינה מאיזה צד מרוחה החמאה, היא נדבקה לאלונה ברקת. אחרי הניצחון על גרמניה היא נמרחה על פיני גרשון. בריו היא התנפלה על ירדן ג'רבי ואורי ששון. במשחק האליפות של הפועל ירושלים חסרת התרבות והספורט הניפה את הצלחת, כשהשחקנים שימשו לה כנערי פוסטר.
עכשיו אתם מבינים למה שום דבר בספורט הישראלי לא ישתנה!
לפנייה לכתב/ת 
