הבדיחה על חשבוננו / פלג בחמישי
הקשקושים של אדלשטיין, ביזיון הכרטיסים של הלוי, הבלוף של פניני, וקרקס רגב-גרשון. כך התפוצץ בלון היורובאסקט שבייש את ישראל
הטירון
אדלשטיין שוב מתרסק ומתרץ
שמתם לב מי העביר את פסק הזמן הגורלי 11 שניות לסיום, כשגיאורגיה הוליכה 87:89? עוזר המאמן דן שמיר. ארז אדלשטיין, שבעבר הלך הצידה כדי לשאול את פיני גרשון מה עושים, שוב נראה כמי שאינו עומד בלחץ. אחרי שידידיו בתקשורת בנו לו תדמית של גאון כדורסל, הרבה יותר קל להבין את ראשי מכבי ת"א, שמיהרו להיפרד ממנו כידידים.
לא פחות מביך מהתוצאות ביורובאסקט היה הראיון שאחרי ההדחה. "הכל עבר עליי חוץ ממשאית", אמר הג'ינג'י עם המפתחות של הצוללת, למרות שיש עוד הרבה דברים שמעולם לא עברו עליו. למשל זכייה באליפות ובגביע המדינה, או ניצחון ביורוליג.
מה תחושותיך, נשאל אדלשטיין בתום הפיאסקו, והשיב: "גאה, מאוד גאה. נכנסתי לחדר ההלבשה, ראיתי שחקנים ביחד". ברור, עפנו בבושת פנים, אבל העיקר שכל שחקנינו הגיעו לאותו חדר ההלבשה, ואיש מהם לא ערק למקלחות של הגיאורגים.
לפני הטורניר ובמהלכו ניסו המאמן וסובביו למכור לנו שמדובר ב"בית המוות". יש בזה משהו, כי הרבה נבחרות היו מתות להיות בבית שאינו כולל את שלוש מעצמות הכדורסל של היבשת - ספרד, סרביה וצרפת, בלי סלובניה וקרואטיה, עם איטליה נטולת כוכבה הגדול, והכל כאן בישראל. אתמול סיפר דובר האיגוד חגי סגל לכתבים על הגניבות מחדרי השחקנים במלון הילטון. על גניבות הדעת הוא לא דיבר.
מה שמחזיר אותנו לראיון עם אדלשטיין. "למי שמתעסק בספורט אין את המושג כישלון, יש אכזבה", הוא מרח אותנו בשטות המוכרת של מאמנים כושלים. כשמנצחים הם הרי אף פעם לא יגידו: "למי שמתעסק בספורט אין את המושג הצלחה, יש סיפוק".
במהלך הטורניר אדלשטיין אמר כי אצל היריבות מופיעים שחקני NBA ויורוליג, רק שכח לציין שלחלקן יש גם מאמנים כאלה, והוסיף: "דברים קטנים מנצחים טורנירים". גם מאמנים גדולים.
והתירוצים נמשכו: "לפציעה של האוול, לחמש עבירות של ליאור, אני בכלל לא נכנס" (אבל הרגע נכנסת!)... "ידענו שאנחנו משחקים נגד סדר משחקים לא טוב אבל לא התעסקנו בזה" (אז למה אתה מתעסק עכשיו?)... "אין לנו את הבנאדם לתת לו את הכדור בפנים... יש בעיות למה אנחנו לא קולעים שלשות... אנשים שפכו את טיפת הדם האחרונה". הלו, זה כדורסל. לא מייוות'ר נגד מגרגור.
כשנשאל על שטף משחקי ההכנה שאליהם גרר את השחקנים (והשיג ניצחונות כבירים), ענה אדלשטיין: "זה טוב לדמגוגים". בבל"ת. לארח טורניר ולהתיש את השחקנים בטיסות לרוסיה, לרומניה ולפולין זה ממש לא טוב לדמגוגים, אלא רק לחוכמולוגים.
אבל הכי מצחיק היה המאמן אחרי הניצחון שהתברר כחסר משמעות על גרמניה. "ראיתי פה אנשים בוכים", הוא אמר. "רני כהנא, המאמן הראשון שלי בבוגרים, ודובר האיגוד". יומיים אחר כך כבר כל מי שאוהב כדורסל בארץ בכה. בזכות אדלשטיין.
הביזיון
מחירים מופקעים וקרחות ביציעים
"ברחוב כולם מדברים על הנבחרת, ראית את הביקוש לכרטיסים?" התרגש אדלשטיין, ואחד מחיילי התקשורת דיווח: "אווירת חג בתל-אביב". מוזר, איש מאלה שפגשתי בעיר לא הזכיר בכלל את היורובאסקט או קיבל את פניי בברכת "חג שמח".
כבר קרוב לשנתיים מנסים המארגנים למכור לנו שאירוע ספורט בסדר גודל כזה לא היה פה. עוד שטות. מכבי ת"א אירחה פיינל-פור בהיכל מפוצץ, עם אלפי תיירים שבאו לראות הנפת גביע. הפעם זה היה בסך הכל טורניר בשלב הבתים לפני הדבר האמיתי שייערך בטורקיה.
למרות שמספר הצופים בהיכל צומצם לכ-9,000, נראו בו לא מעט קרחות במשחקי הנבחרת. רק לשם ההשוואה, במשחק הכדורגל הנידח מול מקדוניה צפו 11,350 אוהדים, ואיש לא טען שהעיר חיפה לבשה חג.
איגוד הכדורסל בראשות היו"ר עמירם הלוי התאמץ להרשים את האורחים, והתעמר בצופה הישראלי. זה החל לפני כמעט שנה. אצלנו הפיצו רק חבילות יקרות וטענו שכך החליטה ההתאחדות האירופית, בזמן שמארחות הבתים האחרים מכרו גם כרטיסים למשחקים בודדים. סמוך לתחילת הטורניר, כשסוף-סוף התאפשר הדבר גם כאן, המחירים היו בשמיים וכמעט מדי יום נרשמה אינפלציה. כרטיסי פנסיונר/חייל/נוער נעלמו למרות שנותרו הרבה מושבים ריקים, והתחושה הייתה שמדובר באירוע למקורבים ולעשירים בלבד. עד כדי כך היו המארגנים להוטים לעשות קופה, שלפחות בשני מקרים נמכרו במשרדי "לאן" שני כרטיסים לאותו כיסא. לאן הגענו?!
שיא החוצפה נרשם יום לפני גיאורגיה, כאשר בניסיון נואש למלא את ההיכל לפתע נמסר שתל-אביבים בעלי כרטיס תושב יזכו ב-50 אחוזי הנחה. כלומר, לא רק שאוהדים מבאר-שבע ומקריית-שמונה צריכים לנסוע מאות קילומטרים, הם גם ישלמו פי שניים. אז מה אם בנבחרת תל-אביב לא היה אף שחקן מקבוצה תל-אביבית? אפילו על הביטוח של איתי שגב הם חסכו כמה שקלים.
אלה סדרי העדיפויות באיגוד, שבו הדובר הרוויח יותר מהמאמן הלאומי. ובואו נקווה שהספונסרים מ"תנובה" ימשיכו לתמוך במותג "נבחרת ישראל בכדורסל". בכל זאת, לא בוכים על חלב שנשפך.
הברברן
פניני מדבר הרבה וקולע מעט
"די לחלק דרכונים, יש פה כדורסל כחול-לבן", הכריז גיא פניני לפני תחילת הטורניר, והוסיף: ''יש עלינו לחץ וציפיות אבל אנחנו מוכנים''. ראינו.
במכבי ת"א, שם הישראלים בקושי הורגשו, אפשר היה להבין מדוע מראיינים את הקפטן דובר העברית, אבל למה הוא מדבר כל כך הרבה בנבחרת? הנה, קבלו את המספרים של נציג משטרת הגבולות ביורובאסקט (בלי הביזיון לפרוטוקול אמש): 5 נקודות, 2 ריבאונדים ואסיסט אחד בממוצע למשחק. אז נכון, מול גרמניה הוא היה פקטור משמעותי, הרגיש כמו גיבור לאומי, ואדלשטיין החליף איתו דאחקות וצ'פחות. כן, אותו אדלשטיין שהצהיר אחרי הלחישה ההיא באוזני יהונתן שולדבראנד ("יא נאצי, שיהיה לך סרטן"), שפניני אינו ראוי להיות בנבחרת. ואיזה מזל שגיא לא השתמש בטקטיקת הלחישה הזו מול שחקן גרמני.
הפאתטים
רגב וגרשון סיפור אהבה
גם התמונה שתיצרב לעד בזיכרון מגיעה מרגעי האקסטזה והאופוריה שאחרי גרמניה. למרכז הפרקט הגיע הגורו והחלטוריסט פיני גרשון ופצח בריקוד עם בובת הקמע, כשלפתע נקרתה בדרכו חסרת התרבות והספורט.
כן, גם מירי רגב טסה לפרקט ולא לדאוגוסט, הדרך הייתה קצרה. לנדבנית שהבטיחה כרטיסים ב-35 שקל לא הזיז שכמות מזערית במחיר הזה הגיעה לציבור, כשהיא במקום הכי טוב בהיכל. בהפסדים מירי ופיני התאדו, אבל אחרי הניצחון שלא הבטיח דבר הם נפלו זו לזרועותיו של זה. הטנגו האחרון ביד אליהו. עם צמד כה פאתטי, שמושפע מדיווחים על "אווירה מחשמלת בהיכל", מי צריך את שקע ותקע?
ואי אפשר בלי כמה מילים על כמה "עיתונאים" חנפנים, שתיפקדו בטורניר כאולטראס, והתעוררו שטופי זיעה קרה רק אחרי חרפת אוקראינה אמש. בניצחון על גרמניה נראה אחד מהם קופץ בלי בושה למרות התג על צווארו, והכי ריחמתי על הילד עם המיקרופון, שבהפסד לגיאורגיה נראה כמי שחרב עליו עולמו וסיכם: "איכשהו נצטרך לאסוף את עצמנו". חשוב שחבריו ידעו לנחמו, וינפחו עבורו בלון חדש במקום זה שהתפוצץ לו בפנים.
באווירה כזו אך טבעי שדובר האיגוד כתב בפייסבוק למחרת ניצחון הפירוס על גרמניה: "אני, חגי סגל, בן 50, עובד בענף הכדורסל מ-1991 ואתמול בפעם הראשונה הזלתי דמעה", פייר? לראשונה מאז שנבחרת ישראל הוכתרה כסגנית אלופת אירופה ב-1979 נחנקתי מצחוק.
לפנייה לכתב/ת 
