זהבי הוא חיקוי סיני של רונאלדו
שניהם השחקנים הטובים ביותר במולדתם, שניהם ווינרים בנשמה, שניהם עם הספרה 7 על הגב, שניהם מנופפים ידיים לשופטים, מגלגלים עיניים לחבריהם ומסתובבים עם פרצוף רוטן עד שהם כובשים ומנצחים. אלא שאצל כריסטיאנו השמיים תמיד היו הגבול ואילו ערן כבר לא מעז לחלום
אין בכוונתי להתיז עוד מדמו של ערן זהבי. העיתונים והמדיה החברתית כבר חגגו ורקדו את מחול השדים שהסב לכולנו הנאה מסיפור אגדות קלאסי של לוחם אמיץ הכורע על ברכיו ונכנע לקול תשואות הקהל בקולוסאום הגדול על שם סמי עופר בעודו מנסה להציל את ארץ מולדתו. אל תטעו, גם אין בכוונתי לקחת צד לדעה המעניינת לפיה, זהבי הוא הווינר הישראלי היחידי בדורו שנקלע לנבחרת שחקנים אפורים שלא היו רואים דשא בנבחרת של ברקוביץ' ורביבו. גם הטענה הרווחת שהכדורגל הישראלי של ימינו התחנך על ברכיהן החובבניות של מחלקות נוער עלובות וערסים המרקדים למנגינת עסקנים, היא לא הסיפור המעניין כאן.
זה סיפור על גבורה, על חזון ועל מנהיגות. לשחק בנבחרת, כל נבחרת, זה קצת כמו לסחור באופציות. אם אתה מצליח, שמך הולך למרחוק ותוכל לגעת בתהילת עולם במהירות ובמספר משחקים קטן יחסית. קחו לדוגמה את חאמס הקולומביאני, שמינף שלושה שערים מקריים במונדיאל 2014 לקריירה רווחית ומנומנת בקידמת הספסל של ריאל מדריד המפוארת. מאידך, הסיכון בלהוביל את הנבחרת שלך למצולות הוא שאתה תהיה הראשון לטבוע. ואם בקולומביאנים עסקינן, הרי שאחד מהם, אנדרס אסקובר, שילם ב-1994 בחייו לאחר שער עצמי מצער שהעיף אותם מהמונדיאל.
ערן זהבי, עוד לפני שנחזור על המספרים שמספקים את התפאורה לגיבור המחזה, הוא הכדורגלן הישראלי הטוב, המעוטר והמצליח ביותר בעשור הנוכחי. יש משהו מנחם בקונצנזוס הזה שזוכה לחצות דת, גזע, מין והשתייכות עירונית בין חובבי הכדורגל בארץ. הנה, גם אנחנו מצליחים להסכים על משהו. בין אם אתה אוהד מכבי ת"א או לא, אתה יכול לאהוב אותו או לסלוד ממנו, אבל אי אפשר להתעלם מכמות הרשתות שהבחור פילח בשנים האחרונות. מלך שערי הליגה הישראלית מספר פעמים ובפור, מלך שערי מוקדמות ליגת האלופות, מוביל את טבלת המבקיעים בסין מאז נחת בה, קדנציה באירופה ושלל שערים במאני טיים של המשחקים החשובים ביותר. מכונת שערים משומנת. בדיוק השחקן שנבחרת ישראל צריכה כדי להצית את התקווה ולצעוד לפאתי מזרח קדימה בנחישות.
כבר כילד בן 5, לדבריו, חלם זהבי להיות קפטן הנבחרת ולהוליך אותה בגאון להצלחות ולשאת בסיכון שבכישלונות אפשריים. לי נדמה שלאותו ילד בגן חובה היה יותר אומץ מלחלוץ האגדי, המחושב והמפוחד שעומד במרכז הסערה היום. יושבי הברנבאו יחשבו שעברה עליי דעתי, אבל זהבי מזכיר לי עוד מכונת שערים משומנת. גם הכוכב הבלתי מעורער של מחזיקת גביע ליגת האלופות הוא דמות מתוקשרת שנויה במחלוקת. שניהם השחקנים הטובים ביותר במולדתם, שניהם ווינרים בנשמה שעובדים קשה בשביל התוצאות הנדירות שהם מצליחים לנפק מדי שבוע. שניהם עם הסיפרה 7 על הגב, שניהם ספורטאים נהדרים שמנופפים ידיים לשופטים, מגלגלים עיניים לחבריהם ומסתובבים עם פרצוף רוטן ומתוסכל מרבית המשחק ועד לניצחון. אלא שאצל כריסטיאנו רונאלדו השמיים תמיד היו הגבול ואילו ערן זהבי כבר לא מעז לחלום. ואם הקפטן לא מעז לחלום איך אפשר לבקש מעובדי הסיפון להאמין שהנבחרת מסוגלת להעפיל לטורניר משמעותי?
ערן זהבי בחר בפעם השנייה בשנתיים האחרונות בדרך הבטוחה, החכמה והמאכזבת לאלפי אוהדיו. גם כשעזב את מכבי תל אביב ובחר ללכת לשחק בליגה הסינית קשה היה להתעלם מתחושת ההחמצה. כולנו רצינו ליגיונר שייתן לנו להירדם לצלילי מנגינת ליגת האלופות על רקע שערים בניחוח ים תיכוני. להתעורר לכותרות מהללות בסאן, טיימס או בגאזטה דה לה ספורט עם פרצופו המאושר של אחד משלנו בניכר. רונאלדו, תהיו בטוחים לא יכול לישון אם הוא לא הטוב ביותר בליגה הטובה ביותר.
והשבוע, שוב בחר זהבי באותה הדרך, התבוסנתנית, המאכזבת. נבחרת ישראל שהייתה צריכה מנהיג מצאה את עצמה מדממת לרגליה של חיית טרף איטלקית שבדיוק פיספסה ארוחת בוקר. ואם לא די בכך בחר זהבי לייאש אותנו עוד יותר וטען בפריים טיים שאין לנו סיכוי לעלות גם בעוד 40 שנה. תהיו בטוחים שכריסטיאנו האמין שהוא יכול לקחת את גביע אירופה ושהיום כשהוא עוצם את עיניו הוא חולם על גביע העולם. זה לא שחשבנו על דילים לרוסיה לקראת המונדיאל הקרוב, אבל את החלום לראות את הנבחרת בתכול לבן מנצחת את אריות היבשת בדרך לקמפיין הירואי אף אחד לא יכול לקחת לנו. אם איסלנד הקטנה יכולה לזעזע את אירופה בטורניר בו זוכה פורטוגל הבינונית אחרי שזכתה בו גם יוון הסינדרלה, אני לא חושב שזה מוגזם לדמיין העפלה ליורו או מונדיאל. העפלה שהיא מנת חלקן של מדינות כמו סלובקיה, מונטנגרו, ומדינות קטנות אחרות.
אזכיר למר זהבי שבמונדיאלים הבאים הכוונה היא לאפשר למספר נבחרות רב יותר להעפיל ולקחת חלק באירוע הספורט הנצפה בעולם. יסלחו לי הציניקנים, אבל אצטט את דבריו של ז'בוטינסקי שאמר כי "אין ביכולתו של אדם לעקור מליבו את התקווה". גם לא ערן זהבי.
לפנייה לכתב/ת 
