מבחן התוצאה האכזרי של הכישלון המאכזב

מבחן התוצאה הוא אכזרי. הוא לבן (במקרה הטוב) או שחור (במקרה של נבחרת ישראל). הוא לא מותיר שוליים. הוא לא מאפשר תחום אפור. מאמן נבחרת ישראל בכדורסל התעקש להגדיר את כישלונה, על פי מבחן התוצאה, של הנבחרת כאכזבה, לא ככישלון. הוא העדיף להידרש אל הטורניר שנערך בהיכל מנורה מבטחים, כאחד מהבתים המוקדמים, אל מבחן הדרך, המאמצים, ההשתדלויות, הכוונות. על פי המבחן הזה הוא לא יכול, או לא רוצה, להגדיר את מיקומה האחרון של ישראל בבית (שעבורה היה, אכן, "בית המוות") ככישלון. מה שמחזק את דעתו כי לא היה כל כישלון הוא מספרם העצום של המסרונים שקיבל במכשיר הטלפון הסלולרי שלו. גם כאשר בריאיון לאחר הכישלון הוא הדף את ההגדרה הזו, לחוץ וכעוס כתמיד, ובמקום להשיב לשאלות, התנפל על השואל.

נבחרת ישראל עשתה כמיטב יכולתה. היא נלחמה. היא שלפה ציפורניים. היא שרטה. היא השתטחה על הפרקט בניסיון להציל כדורים אבודים. היא נתלתה על זרועות נפילי השחקנים היריבים, שהפרש הגבהים ביניהם לבין הגבוהים שבנבחרת הוא הפרש של ראש, ועשתה כל שלאל ידה (שאינה משגת) כדי לנצח. זה לא הספיק. יש מצבים כאלה, בחיים בכלל ובספורט בפרט, שבהם אין די גם במיטב היכולת; מצבים שבהם משקיעים כל מאמץ אפשרי וכל משאב נדרש כדי להיות מוכנים וערוכים לקרב, אבל מפסידים בו. אי אפשר לטשטש את העובדות: במבחן התוצאה הנבחרת כשלה. הכישלון אינו יתום (הוא גם אינו חד הורי, ארז אדלשטיין אינו אביו מולידו, לכל היותר הוא סנדקו).

נבחרת ישראל(צילום: אורן אהרוני)

אפשר ורצוי לדבר על אכזבה, אבל צריך לדבר גם על כישלון, לנסות לאתר את הסיבות לו, ובשורה האחרונה להיות ישרים וכנים עם עצמנו ולהודות - אחרים פשוט יותר טובים. הרבה יותר.טובים מספיק כדי להעפיל לשלב שמינית הגמר ולהמשיך ממנו הלאה והלאה. לכל נבחרת יש ציפיות שונות. כל אחת מהן תידרש להשיב לשאלה האם היא נכשלה – או הצליחה - במבחן התוצאה או במבחן הציפיות. רק הזוכה במקום הראשון יכולה ליהנות מהצלחה גורפת – של 100% - בשני המבחנים, זה של התוצאה וזה של הציפייה, המתכנסים לזכייה. כל שאר הנבחרות ישאלו עצמן, כצפוי וכמשוער, בסוף האליפות האם הם נכשלו או "רק" איכזבו.

יש לנו נבחרת טובה. לא טובה מספיק כדי להיות בגוב האריות של אירופה אבל גם לא בכלוב השועלים. הטבלה לא משקרת. היא משקפת. ישראל נמצאת כיום במקום אשר ממנו היא יכולה לעלות. עכשיו הזמן לעבודה קשה, לא לדיבורים. אם ייסרו את הנבחרת ואת מאמנה בשבטי הביקורת הרעילה, הארסית, ויטפטפו לאוזניה שהיא כישלון, כישלון, כישלון, נזקה של הביקורת יהיה רב מתועלתה. הדבר האחרון שנכון לעשות כיום הוא לזרות מלח על הפצע הפתוח של האכזבה, סליחה - של הכישלון.