שנהיה לראש ולא לזנב ספורטיבי
תשע"ז משאירה את כל מי שהספורט הישראלי חשוב לו עצוב, כועס אבל בעיקר מודאג
השנה הזו מסתיימת בצורה אולי הכי רעה שיכולנו לתאר עבור הספורט הישראלי, מהביזיון בנבחרת הכדורגל ועד לשפל אליו הגיעה נבחרת הדייויס עם הפסד ביתי לנבחרת אוקראינה. תשע"ז משאירה את כל מי שהספורט הישראלי חשוב לו עצוב, כועס אבל בעיקר מודאג.
נתחיל מנבחרת הכדורגל, השנה הזו הייתה הפכפכה בתחילתה, מהפסד ביתי לאיטליה בתחילת הקמפיין, במשחק שבו נראתה הנבחרת לא רע ושלטה בחלק ממנו, דרך ניצחון דרמטי במקדוניה אחרי חודש לא משכנע בו היכולת המאכזבת נמשכה גם במשחק הביתי מול ליכטנשטיין. אבל אז הגיעה תצוגת התכלית באלבניה עם 0:3 גדול שנתן הרבה תקוות לגבי המקום השלישי בקמפיין. במארס, הנבחרת כבר הובסה כצפוי בספרד וביוני החל השפל אליו הגיעו השחקנים בכחול-לבן עם תבוסה ביתית, 3:0 לאלבנים שנקמו על ההפסד הכואב באותה התוצאה.
אם אחרי התצוגה הזו, שהורידה את הנבחרת למקום הרביעי בבית, היה אפשר לחשוב שלא יכול להיות גרוע יותר, הגיע הביזיון הביתי מול נבחרת מקדוניה. האקט המכעיס של הקפטן ערן זהבי לקראת סיום המשחק, הריאיון בסיומו והפרישה מהמדים הלאומיים הראו בדיוק את השפל אליו הכדורגל בכחול-לבן הגיע. גם "ההפסד המכובד" לאחת הנבחרות החלשות שידעה איטליה בעשרות השנים האחרונות לא באמת עוזר במשהו. במבט קדימה, קשה לראות שינוי מסוים וחיובי שאלישע ביצע בנבחרת. גם בקמפיין בו לא היה לנבחרת סיכוי להעפיל מלכתחילה אלישע לא ריענן את ההרכב ולא שילב בצורה משמעותית צעירים בשביל לקדם אותם. בשנה הקרובה לא תהיה לנו הזדמנות אמיתית לשפוט את נבחרת הכדורגל, ואולי טוב שכך.
נמשיך עם נבחרת הכדורסל. הבחורים בכחול-לבן לא שיחקו הרבה השנה, אבל במשחקי ההכנה לקראת היורובאסקט זה נראה מבטיח מאוד עם ניצחונות בחוץ על רוסיה וסלובניה. אבל דווקא ברגע האמת, מול הקהל הביתי נבחרת הכדורסל קרסה לחלוטין. התבוסה המבזה לאוקראינה, אחת הנבחרות החלשות אם לא החלשה ביותר ערב פתיחת הטורניר, נתנה תמונת מצב עגומה במיוחד לגבי הכדורסל הישראלי. גם הניסיונות מצד המאמן ארז אדלשטיין לצייר נבחרת לוחמת וחזקה לא תרמו לכבוד האבוד. אך יש גם כמה נקודות אור: אפשר להתנחם בנבחרת העתודה, שאמנם השחקנים בה פחות מבטיחים מהדור הנוכחי של הנבחרת הבוגרת כאינדיבידואלים, אך כתלכיד נראית כחבורה רעבה שיכולה להתפתח לנבחרת מצוינת. אפשר להתנחם גם בנבחרת הנוער שהתמודדה מצוין באליפות אירופה דרג ב' ולא הייתה רחוקה מהעפלה לדרג א'. המבחן הבא של הכדורסל הישראלי יהיה כבר בעוד חודשיים במוקדמות אליפות העולם. הנבחרת שעשויה להגיע אל הקמפיין הזה אמורה להיות שונה מאוד מהנבחרת שייצגה אותנו ביורובאסקט.
נמשיך עם נבחרת השחייה. למי שעוקב אחרי התחום, ההגעה של מאמן העל האמריקאי דייב מארש, אחד מהבכירים בתחום, הייתה ידיעה מרעישה. אבל כמעט שנה אחרי הגעתו של האמריקאי, קשה לראות איזשהו גרף התקדמות בנבחרת. אז נכון, בתחום הזה, בניגוד לתחומים האחרים, דרוש זמן חסד בשביל לראות השפעה על התוצאות, אבל בכל זאת קשה להתעלם מהאכזבה הקשה שהנבחרת נחלה באליפות העולם. גמר ישראלי אחד בלבד היה באליפות הזו, גמר ה-50 גב אליו הגיע יהונתן קופלב שמתאמן בכלל בשווייץ. גם לחצאי הגמר הישראלים התקשו להגיע, ובסך הכל, ב-8 ימים של אליפות ראינו מעט מאוד שיאים ישראלים ואישיים מנופצים בבריכה. אחת הסיבות העיקריות לכך היא מספר התחרויות הבינלאומיות המועט ששחייני הנבחרת לוקחים בהן חלק. נקווה לשינוי חיובי בשנים הקרובות.
ונסיים בנבחרת הדייויס, שהרגילה אותנו לראות ממנה רגעי קסם, עם הגעה עד לחצי הגמר מול ספרד בעשור הקודם. השנה היא איכזבה בענק, אכזבה שהגיעה לשיאה עם הפסד משפיל במיוחד בבית לאוקראינה, ששולח את הנבחרת לקרב הישרדות בבית האירופי-אפריקאי מספר 1. דודי סלע מביא לא מעט כבוד בטורנירים, אך בנבחרת זה לא תמיד הולך לו, וגם כשהולך לעיתים קרובות אין לו את הצוות המסייע שצריך לעזור לנבחרת בשביל להצליח. אפשר להתנחם בעובדה שישי עוליאל, אחד הכישרונות הישראליים הגדולים, בולט מאוד בסבב הנוער ועשוי להתפתח לטניסאי שנדיר לראות במחוזותינו. אבל עד שזה יקרה יש עוד כמה שנים. נקווה שכשהוא יגיע לנבחרת יהיה על מה להילחם.
לפנייה לכתב/ת 
